תקיעת שופר

מלכויות, זכרונות ושופרות הן שלוש חטיבות תפילה המתווספות לעמידה של תפילת מוסף במהלך תפילת ראש השנה. שלוש החטיבות נאמרות זו אחר זו, ובסיום כל אחת מהן, על פי מנהג רוב העדות, תוקעים בשופר. כלולים בהן, נוסף על הברכות הרגילות, מימרות ופסוקים המבטאים שלושה נושאים אלו. הגרעין של כל אחת מהחטיבות הוא קבוצה של עשרה פסוקים מן התנ"ך: שלושה מן התורה, שלושה מן הכתובים, שלושה מן הנביאים, ופסוק אחרון מן התורה.

ברכת שופרות

קבוצת השופרות נקראת כך על שום השופר הנזכר בה. בפסוקים אלו מתוארת ההתגלות האלוהית, "בקול שופר עליהם הופעת".

הפתיחה: "אתה נגלית בענן כבודך על עם קודשך לדבר עימם."
חתימת הברכה: "ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים."

בברכה זו סוקר המתפלל לפני הקב"ה את אזכוריו של השופר במסורת היהודית ובפסוקי התנ"ך, החל ממעמד הר סיני ועד לשופר הגדול של הגאולה. לאחר סקירה זו באה בקשת "תקע בשופר גדול". את תקיעת הגאולה שלאחריה יוכל עם ישראל לשוב ולקיים את מצוות תקיעת השופר בבית המקדש במועדים.

המצווה היחידה בראש השנה היא תקיעת השופר. השימוש הרגיל בשופר היה קשור לבית המקדש והוא נחשב אחד מכלי הנגינה שבמקדש. בדרך כלל השתמשו לנגינה בחצוצרות, כפי שמתארת לנו המשנה בסוף מסכת תמיד (פרק ז).  החצוצרה נמצאת בבית המקדש ומושמעת בו כחלק מעבודת היום. מנגנים בה בימי מועד, בשמחה ובאבל.

אבל בראש השנה המנגינה הרגילה במקדש משתנה,  ומוסיפים לתרועות החצוצרה גם את קולו של השופר. השופר היה מפואר, מלווה במוסיקה חגיגית, והוא הוביל את מנגינת החג – מנגינה שהושמעה אך ורק במקדש. כך נאמר עליו : "שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר" (משנה ראש השנה ג, ג).

תפקידה של המנגינה  במקדש בירושלים היה לקיים את הפסוק: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהלים צו, ו). בשאר המקומות תקעו בשופר רגיל. כשראש השנה חל בשבת היו תוקעים בשופר רק בירושלים, אך לא בשאר המקומות. כך אנו למדים ממשנת ראש השנה (פרק ד): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה".

אבל , משחרב בית המקדש השני נוצרה בעיה ומחלוקת. על הויכוח בנושא מספרת לנו הברייתא בתלמוד הבבלי (ראש השנה כט): "פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. אמרו לו: נדון. אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה".

מה בעצם התרחש ביבנה? מיד לאחר חורבן בית שני ניסה רבן יוחנן בן זכאי להעתיק את התקיעה למקום מושבו החדש, ביבנה. כדי להבין את המתח ששרר שם צריך לנסות ולהבין את המציאות החברתית והפוליטית שנוצרה עם המעבר מירושלים ליבנה. עולמם של היהודים בדור שאחרי החורבן מצוי על קו התפר, או על קו הקרע, שבין געגועים עזים לבית המקדש לבין מאמץ עילאי ליצירת דרך חיים אלטרנטיבית ללא מקדש. מפעלם של רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו נמצא בדיוק במקום זה. תקיעת השופר בשבת היא אחת הדוגמאות המובהקות למפעל זה.

סמוך להגעת רבן יוחנן וחבורתו ליבנה חל כנראה ראש השנה בשבת. ולא ידעו איך לנהוג: האם אפשר יהיה להשמיע קול שופר? בזמן המקדש ידעו כולם שיש מקום אחד שבו נשמע קול שופר. ודאי שרוב היהודים לא באו לירושלים לשמוע קול שופר בראש השנה שחל בשבת, אבל הספיקה להם הידיעה שקולו של השופר עלה מירושלים לגובהי מרומים. תקיעה זו, המסמלת את המלכת ה' על ידי עם ישראל, נשתמרה במשך כל השנים, שבתות כימי חול. כעת הכל השתנה. אין מקדש ואולי גם תקיעת שופר לא תהיה. תחושה של נתק, אבדן השגרה ומציאות חדשה בפתח.

כנגד תחושת אובדן זו ביקש רבן יוחנן בן זכאי לצאת, ועל כן הורה לתקוע ביבנה באותה שנה. זו הייתה מהפיכה ובני בתירה עירערו על סמכותו: "אמרו לו נדון!". משמעות הדבר היא שלהם נתונה הסמכות להחליט לגבי התקנות הנוגעות לכלל האומה. בני בתירה היו ידועים עוד מימיו של הלל הזקן. הם היו אלו שהעלו אותו לנשיאות, ומתברר שהיו ממשפחה בעלת עוצמה בקרב החברה היהודית, שהיו לה מהלכים בקרב צמרת ההנהגה הרוחנית. יש טוענים שבסיס הכוח של בני בתירה היה נאמנותם הבסיסית לרומא. כבר בימי עליית רומא לשלטון, בימי הלל, היו בני בתירה נאמנים להם, ומכאן שמציאותם ביבנה נראית טבעית כמקום שהשלטון מגן עליו. נראה שבשלב זה של ההיסטוריה, ביקשו בני בתירה לשוב ולהיות מעורבים בהחלטות החשובות.

העובדה שבן זכאי נדרש לתחבולה כדי ליצור את התקדים, הקובע ש"נשמעה קרן ביבנה ואין משיבים אחר המעשה", מלמדת יותר מכל על המתח ששרר סביב תקנותיו. רבן יוחנן בן זכאי מבין שמשימת חייו היא למלא את היהדות בתוכן רוחני היכול להתקיים גם ללא מקום המקדש. מכאן ולדורות התפתחה יהדות של לימוד ותפילה. תקיעת השופר ביבנה ביקשה לבטא את כוחו של ישראל להתחדש במציאות מתחלפת.

במשך דורות היו ניסיונות שונים לתקוע בשופר בשבת גם במחוזות אחרים. המפורסם שבהם הוא ר' יצחק אלפסי, הרי"ף, במאה ה-11 במרוקו, שביקש לקבוע שבכל מקום שיש הנהגה יהודית (=בית דין) אפשר לתקוע בשופר בשבת. אולם המסורת היהודית לא קיבלה את המהפכה הזאת. הנאמנות לארץ ישראל ולירושלים השאירה את הנוהג המקורי ללא שינוי. לא תוקעים בשופר בשבת!

מי ייתן ונהיה חזקים בשנה הבאה עלינו לטובה, שנת תשע"ד(תהא שנה עטורת דרכי נעם) לבצע את השינויים הנדרשים בחיינו הפרטיים, ומאוחדים ונחושים כדי להצליח בהם בחיינו הקהילתיים והלאומיים.  אני מבקש לסיים בשיר שנכתב ע"פ פרנסיסקו מאסיסי.

אנא אלי

מלים ע"פ פרנציסקו מאסיסי

לחן: שולי נתן

אנא אלי, אנא אלי
עשה אותי כלי לשליחותך
 
במקום שבו מקננת שנאה
תן לי לזרוע אהבה.
במקום שבו עלבון – סליחה
במקום שבו חושך – אור
במקום שבו עצב – שמחה

אדון העולם. 
אנא אלי, אנא אלי
עשה אותי כלי לשליחותך
…
אלוהים תן לי את השלוה
להשלים עם שאיני יכול לשנות.
אנא תן לי את אומץ הלב
לשנות דברים שביכולתי.
ואנא תן לי את החוכמה
להבחין בין אלה לבין אלה.