התפילה הראשונה שהייתה משמעותית בחיי הייתה "כל נדרי".
סמוך לחמש, היינו צועדים, אבא ואני לבית הכנסת.
"המקום השמור" של אבא היה אי -שם בספסלים האחרונים, כפי שמקובל ממי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו והוא משלם את המינימום הנדרש. אני נדחקתי בינו לבין שכנו, כולי דרוך לקראת הרגע המרומם והקדוש.
שלוש פעמים ברצף, כל שנה, עד שהמנגינה הזו, הבוכייה, המתחילה בתחנון שקט ועולה לטונים גבוהים, נחרתת עמוק בזיכרון המוזיקלי-יהודי שלי, וכשאבא ואמא יבואו אח"כ מבית-הכנסת ויחוו את דעתם, איך היה השנה החזן, והאם נהנו מה-"כלנדרי"-במלעיל, אני כבר לא בטוח כל כך אם זו תפילת כל נדרי או קול נדרי.
נוסחת התרת הנדרים, "כל נדרי" היא אחד הסמלים המרכיבים את יום השיא של הדתיות היהודית, יום הכיפורים. ככל סמל גדול, הוא רב משמעי, ופוגע בנימי הנפש העמוקים. ככל שהמעמד חגיגי ומרטיט לבבות – עם פתיחת ארון הקודש והוצאת ספרי התורה, אמירת הפתיחה "בישיבה של מעלה…" הניגון החודר ללב והחזרה על התפילה שלוש פעמים, כך הניגוד המשווע לנוסח המשפטני היבש של התרת הנדרים. עניין התרת נדרים בתחילת השנה, ללא תפילה מיוחדת, מופיע כבר בתלמוד בבלי (בעקבות המשנה): "הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל". בהמשך הסוגיה בתלמוד ישנה מחלוקת באיזה תנאים תקפה הודעת ביטול נדרים זו, ומהדיון עולה שחלק מאמוראי בבל התנגדו בחריפות לרעיון של ביטול נדרים באופן זה כלאחר יד. לא ידוע בוודאות מתי חוברה התפילה או הוכנסה לסדר התפילה, ומדוע הועתק נושא התרת הנדרים מראש השנה ליום כיפור. הנוסחאות הקדומות של התפילה מובאות לראשונה במקורות בבליים כמו סדר רב עמרם גאון ואצל רב האי גאון – אמנם בצירוף הסתייגויות חריפות מאמירתה ומקובל לשער שחוברה בתחילת תקופת הגאונים.
מצוי כאן פער בין התפילה לבין הזמן והמקום בליטורגיה שבהם היא נאמרת- זמן ומקום המעוררים אווירה נרגשת ודרמטית.
מצוי גם פער נוסף- התפילה מתירה לנו באופן מקיף את כל הנדרים אך אם נהיה צמודים להלכה הרי שההיתר הוא מוגבל מאד.
מדוע אם כן דבקו יהודים במנהג הזה?
בראשית המאה העשרים זכה רעיון היסטורי רומנטי בנושא "כל נדרי" לתפוצה רחבה. הרעיון היה שאמירת "כל נדרי" ביום הכיפורים, עם הלחן המרטיט אותה השתרשה בקרב קהילות אנוסים בספרד הנוצרית. האנוסים ביטלו כביכול אחת לשנה את התחייבויותיהם הנוצריות שקיבלו על עצמם בעל כרחם. אך סברה זו מתעלמת מהעובדה שהמנהג היה נפוץ גם במקומות ובזמנים בהם לא היה לחץ וכפיה נוצרית, או במקומות ללא קהילות של אנוסים.
המנהג השתרש במיוחד בקהילות אשכנזיות כולל הלחן המיוחד, אך באשכנז- דרום גרמניה וצפון צרפת לא פעלו קהילות אנוסים.
סברה אחרת הועלתה, שהמנהג הינו ארץ ישראלי, ונועד לתקוף את הקראים. הקראים תקפו את שיטת התלמוד בכל הנוגע להתרת נדרים. התפילה נועדה לפרסם שנושא התרת הנדרים ממשיך ומתקיים והוא באחריותה של היהדות הרבנית. אין בסברה זו להסביר את החיוניות של התפילה במשך הדורות ,שנים רבות לאחר שוך המחלוקת עם הקראים.
אם כן, השאלה מדוע דבקו יהודים החל מימי הביניים במנהג לפתוח את יום הכיפורים באמירת "כל נדרי" –נשארה פתוחה.
אנסה להציג בפניכם תיאוריה אחרת:
אתחיל בדיבור כללי על טיבם של מעמדות טכסיים גדולים- ויום הכיפורים הוא דוגמה לכך. הוא מהווה טכס במהלך חיי הכלל והיחיד, שבו מתבונן האדם בעצמו, והחברה מחדדת את מסריה ואת זהותה. התפילות מנסות ליצור רגעי התעלות , מה שאינו קורה דרך קבע בשגרת חיינו. מצב טכסי פורץ את חיי השגרה ומאפשר לאדם שחרור זמני מהמבנה החברתי ומתפקידיו המוגדרים בסביבתו, ויכולת התבוננות מאופקת בטיב חיי השגרה ובמקומו בתוך הסדר הכולל.
ביום הכיפורים עורך אדם מישראל עימות חד ודרמטי עם כמה נושאים מרכזיים בחייו: החטא והכפרה, הדין והרחמים, החיים והמוות. יום זה נועד ליישר את ההדורים בין האדם למקום ובין אדם לחברו. יום היטהרות מוחלט,לובשים לבן( סמל לבגדי מתים או למלאכים), מזכירים את נשמות הנפטרים מהמשפחה והקהילה, רעיון התשובה גם כן בא לידי ביטוי : אדם מישראל מבקש ליישר את כל מה שהתעקם והתעוות, ביחסיו עם המקום וביחסיו עם בני אדם. וכל זאת תוך עינוי הנפש.כלומר יש כאן ניסיון להפקיע את האדם ממילוי תפקידיו השגרתיים בתחום חיי החברה והמשפחה- בהם הוא נתון בכל יום אחר בשנה.
היציאה משגרה כוללת גם הפסקה מדרך הטבע של תחרות וקנאה ובמקומם כניסה לתוך מציאות זמנית של אהבה ורעות. כך למשל אנו אומרים בפעם היחידה במשך השנה את פסוק המלווה את קריאת שמע:"ברוך שם כבוד מלכותו" – בקול , וההסבר הוא כי הציבור השרוי ביום צום ותענית- יוצא ממצבו השגרתי ומתקרב למעמד מלאכי השרת הרגילים לומר פסוק זה.
כעת, משהבנו את הרעיון של טכס גדול ולא שגרתי נמשיך בתכני היום הקדוש (יוה"כ הוא היחיד מבין מועדי השנה היהודית המכונה גם "היום הקדוש").
אנחנו מתייחסים באופן נרחב ורב משמעי לנושא המוות. למשל : במנהג העממי של ה"כפרות". למרות גינויי הפוסקים, נפוץ המנהג בכל תפוצות ישראל פרט לתימן.
לשחיטת העוף קודמת אמירת הביטוי:"זה חליפתי ,זה כפרתי, זה התרנגול ילך לשחיטה ואני אכנס לחיים טובים ושלום". זהו ביטוי לתפיסה שהתרנגול הולך במקומו של האדם למוות.
אנחנו מתירים לעבריינים להתפלל עמנו. העבריינים הם היהודים העוברים על גזירות וחרמות הקהל. המשמעות היא שהמתפלל מסיר את המחיצות המצויות בנסיבות חייו הרגילים. הקהל מתיר לאלה שהוחרמו מלהשתתף בכל ימות השנה בגלל עבירות על תקנות,כי הוא חש שתפילת העבריינים נחוצה לשלמות תפילת הציבור כולו.
כלומר ביום הקדוש אנו מתנתקים מהתפקיד הארצי הרגיל ועוברים לפאזה אחרת.
אמירת "כל נדרי" היא רק חלק ממעמד הפתיחה. התרת הנדרים, באמירת "כל נדרי", באה להתיר את קשרי החברה, לשחרר את תפקידינו הידועים מראש, לקראת כניסה למעמד של קדושה, לתוכו של יום ששולטים בו הענווה והביטול העצמי.
אם כן, למרות הנוסח המשפטי והיבש העומד בניגוד לאווירה הדרמטית והמרגשת המקיפה את התפילה, נוכל כעת לסגור את השאלה: התרת הנדרים היא המשך טבעי להכרזה על היתר התפילה עם העבריינים. הנוסח בא לחזק את התחושה של המתפלל. הוא נועד לפרק את כל הקשרים האנושיים הכרוכים בעולם המוחשי הארצי, עולם חולף ובלתי מוחשי כרגע, ולהעמיד את המתפלל על סיפו של יום קדוש, עירום משגרה, מתחרות, מקנאה, מעולם החומר- מול הקדושה, הרוח ,המימד הנשגב. עומק משמעות אמירת "כל נדרי" הוא בחידוד הכרתו של המאמין בחולשתם של קשרי איסורים, שבועות, נידויים וכו' של בני האדם.
בפתחה של שנת תשע"ד- תהא שנה עטורת דרכי נעם, לאחר שהגשמנו את מאווינו להיכנס למשכננו החדש, אני מציע לנו לעמוד ולקחת על עצמנו הבטחות ולא רק לבטל נדרים: למשל לפני שנחנו מדברים … נקשיב! לפני שאנחנו כותבים … נחשוב! לפני שנתן ביקורת … נבדוק! לפני שנפגע במישהו… נרגיש! לפני שאנחנו מתפללים … נסלח! לפני שנבזבז… נרוויח! לפני שנוותר… ננסה! לפני שנמות… נחייה!!! חתימה טובה ושבת שלום.
דרכי נעם: בית הכנסת הרפורמי ברמת השרון 