פרשת "כי תבוא" כוללת הוראות בדבר הבאת הביכורים לבית המקדש. מביא הבכורים חייב לקרוא הצהרה לפי נוסח קבוע המוזכר בפרשתנו. כל מי שיש לו נחלה בארץ, צריך לקחת פעם בשנה, בשבועות, את ביכורי גידולי האדמה ,לשים אותם בטנא, לבוא לכהן הגדול . וכך מתואר המשך הפעולה: "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים, פרק כו, א-י). הפסוקים הללו הקרויים "מקרא ביכורים" מוזכרים אף בהגדת הפסח, ומהווים את אחד מחלקיה הבסיסיים והעתיקים ביותר. משפטים אלה מוכרים גם מההגדה של פסח כדברי חז"ל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור הכל שנאמר 'ארמי אבד אבי').  רש"י: ארמי אבד אבי – לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. "ארמי" הוא לבן, ו"אבי" הוא יעקב. הביטוי "ארמי אבד אבי" מזכיר את רצונו של לבן להרוג את יעקב ובכך "לעקור את הכל". ההמשך "וירד מצרימה" אינו קשור ישירות ל"ארמי אבד אבי", אלא שזו דוגמה נוספת לרצון לכלותנו: הדוגמה הראשונה – לבן, הדוגמה השנייה – מצרים.

הדרשה הזו מוטבעת בתודעתנו בגלל המסורת והיופי שבנוסח ההגדה של פסח וגם בגלל הטקסיות והחגיגיות שבמעמד קריאתה בחג שבועות. אולם ניתן גם לקרוא את הפסוק אחרת: אבי היה ארמי אובד.  מיהו האב הארמי? אלה יכולים להיות אבות האומה או ביתר ספציפיות: אברהם ויעקב.  לפי ראב"ע (אברהם אבן עזרא): "אבד" מתאר את "ארמי" עצמו, ולא מתאר מה עשה "ארמי" ל"אבי". טענתו השנייה של ראב"ע היא ביחס להקשר הדברים. "ארמי אבד אבי וירד מצרימה" ומכאן שלבן הוא הגורם לירידה מצרימה, וזה לא נכון. מה הוא פירושו של ראב"ע: והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם – עני בלא ממון, כי יעקב לא ירש הארץ מאביו כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים. ביחס לכינוי ארמי- טוען ראב"ע כי כבר היו דברים מעולם וכמו שישראלי מוזכר לעיתים כישמעאלי כך גם פה. לדעת פרשנים אחרים כמו ספורנו : אבי יעקב היה זמן מה ארמי אובד, שלא היה לו בית קבע והיה בגולה ובנכר בבית לבן, ולא היה מוכשר להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ.  אבד אם כן הוא במשמעות  "תעה" נדד".  כלומר בפסח ובשבועות- שני רגלים נאמרת הצהרה זו- ואם נקבל את הפירוש שאבי היה ארמי אובד, הרי שיש לנו כאן טקס זיכרון היסטורי לאומי. אם נרצה נוכל להשוותו למגילת העצמאות.

 כיצד משמרים אפוא זיכרון? מהו בין זיכרון האישי ללאומי?  מה אנחנו זוכרים מאירוע? מה אנחנו מעדיפים לשכוח? מה אנחנו מעוניינים להמשיך ולשמר בזיכרוננו? מהם יחסי הגומלין בין הזיכרון לבין עיצוב אישיותו של האדם ומשמעות חייו? לא מקרה הוא כי בלשוננו שורש אחד למילים 'זיכרון' ו'זכר': לפי תפיסת המקרא בן זכר הוא שמו וזכרו של האדם ודוגמה לכך מצויה במעשה אבשלום בן דוד ובדבריו: 'ואבשלום לקח ויצב לו בחיו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ויקרא למצבת על שמו ויקרא לה יד אבשלם עד היום הזה'(שמואל ב, יח יח).

'ומי יזכור? ובמה משמרים זכרון? במה משמרים בכלל בעולם,

משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה

באטימה מוחלטת, ביבוש ובחניטה

אבל שימור הזכרון הטוב ביותר הוא

לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת

לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון'.

(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, עמ' 173).

פרויד הגדיר את תהליך שימור הזיכרון כפונקציה לדברים החשובים והראויים שנבחרו על ידינו.[1] בין אם היה חשוב כבר בעת התרחשותו ובין אם נעשה כזה בשל חוויות מאוחרות שהעניקו לו חשיבות זו. הזיכרון הוא לפיכך מבנה מורכב של תהליכים התלוי באופיו האישי של האדם, זמנו, סביבתו הפרטית והחברתית, האירועים שמלווים אותו ותפאורת הנוף שבתוכה הוא חי ומתפתח[2].

חוקרים בדקו ומצאו שהזיכרון האנושי אינו פועל כמצלמה הקולטת את סביבתה באופן סביל, אלא הוא פעיל ובררן בקליטת מידע והוא עושה זאת על יסוד חיפוש אחר משמעות ולא לשם קליטה טכנית בלבד[3].  ביסוד התיאוריה הזו עומדת ההנחה כי כל מה שאנחנו זוכרים מושפע ממה שאנחנו כבר יודעים. כל התנסות חדשה עושה שימוש בניסיון העבר המסודר בזיכרון בצורת סכמות . "סכמות זיכרון" הן חבילות מידע המאוחסנות בזיכרון ומייצגות ידע כללי ופרטני על אובייקטים, מצבים, אירועים, פעולות או תחושות.[4]

התוקף לגבי חיוניות הזיכרון בחיי הפרט תקף גם לגבי חייה של אומה: אומה ללא זיכרון קיבוצי, ללא זיכרון היסטורי, ללא תשתית תרבותית-ספרותית משותפת וללא לשון שהיא נחלת הכלל – נחרץ גורלה לחולי ולחורבן. הזיכרון היה בתרבות היהודית עקרון מרכזי מאז ומעולם. כך למשל בצו "לזכור" את השבת ולקדשה (שמות כ' ח) ובצו "לזכור" את עבדות מצרים (דברים ה יד). מרטין בובר במבוא לספרו 'אור הגנוז' כתב כי 'רבי אחד שסבו היה תלמיד הבעש"ט, ביקשו ממנו לספר מעשייה. מעשייה, אמר, צריך לספר באופן כזה שהיא עצמה תהיה ישועה'.  לפי הבעל שם טוב, "השכחה היא סיבת הגלות, והזיכרון- סיבת הגאולה"[5]. ההתחשבות בעבר היא תנאי ליצירת עתיד טוב יותר.  הסיפור המקראי אינו שונה בעיניי באמינותו העובדתית מן הרומן ההיסטורי המודרני. אפשר גם אפשר שיש בו גרעינים של אמת עובדתית, אך הדחף למסור עובדות כהווייתן אינו עומד בשורש יצירתו.אינני שואל עצמי אם במעשה יציאת מצרים טמון גרעין היסטורי אם לאו.

יציאת מצרים כנראה שהתרחשה בהיקף כלשהו ובנקודה כלשהי בעבר. אך גם אם לאירוע ספרותי זה מצוי שורש בהיסטוריה הריאלית, הרי שאין בכך הסבר לממדים העצומים, שהוא תופס בתורה,  בשפע אזכוריו הגלויים וברמיזות הסמויות אליו, בנביאים והכתובים. יציאת מצרים לבשה ממדי ענק אלה משום שהיא משרתת אידיאולוגיה, וכך קנתה לה אחיזה בזיכרון הקיבוצי שלנו ובתודעתנו ההיסטורית.

 המקרא הוא אבן השתייה של תרבות ישראל לדורותיה. ספר התנ"ך הוא בעיניי הביטוי הנשגב ביותר של תרבות ישראל העתיקה, של הרוח העברית ושל אמונת האבות והוא בחזקת גורם מרכזי ביצירת זהותנו ובזיכרוננו הקיבוצי. תפארתו אינה  נמדדת על פי סרגל המהימנות ההיסטורית. התעצבותו והתגבשותו של הזיכרון הקיבוצי מתבסס על אבני יסוד של זיכרון היסטורי, מסורת, מורשת תרבותית והתפתחותם של השותפים לקבוצת הזיכרון בחייהם.

דרשה לפרשת "כי תשא", מאת הרב ד"ר אלי לוין, קהילת דרכי נעם, רמת השרון

בין שאר הנושאים הנזכרים בפרשה , מדובר על נושא השבויה יפת התואר, בן סורר ומורה, הלנת המת, לבוש המיועד לגבר ולאישה, שילוח הקן, שעטנז, ציצית, הוצאת שם רע, יחסי מין אסורים, היחס לעמים שכנים, דיני מלחמה, קדש וקדשה ועוד.

אני מבקש להתייחס היום לתחילת  פרק כב ומכיוון שהאומר דבר בשם אמרו כאילו הביא גאולה לעולם, אני מבקש לציין כי את הנושא פתח בפני מורי ורבי הרב מיכאל מרמור.

וכך נאמר בפרשה: "א לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.  ב וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ–וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.  ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ:  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.  {ס}  ד לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ. (דברים כב 1-4).

הנושא שעולה כאן הוא השבת אבידה.

בספר שמות אנו שוב מוצאים התיחסות לאבידה:

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ".

ההבדל הראשון הבולט לעין בין שני מקורות אלו הוא, שבס' שמות מדובר על אויבך ובס' דברים מדובר על אחיך.

לפי רבינו בחיי [1], ללמדנו שלא די בהחזרת אבדתו, אלא יש להסיר גם את השנאה.

המצוה צריכה להיות הגורם שתשרש מליבך השנאה ותעורר רחמי אח ורגשות אחוה, השב תשיבם לאחיך- כשתחזיר לו את האבדה- כבר יהיה כאחיך.

אבל שימו  לב לשלוש המילים האחרונות בדברים: "לא תוכל להתעלם"- האם זהו איסור כמו לא תגנוב, לא תרצח, לא תוכל להתעלם, או שזוהי הצהרה על המציאות כפי שהיא-אין כלל אפשרות של התעלמות?

נראה לי שמדובר כאן בקביעת דפוס התנהגות-כך צריך לנהוג. בהשוואה עם מקומות אחרים בתנ"ך בהם כתוב "לא תוכל" עולה תמונה מורכבת: לפעמים זה בבחינת לא תהיה יכול לעשות ולפעמים הכוונה היא לאסור גם אם יש בכוחנו לעשות משהו.

נשווה את הכתוב אצלינו לפרשה הקודמת ולפרשה הבאה:

בפרשה הקודמת "שופטים" כתוב:

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. (דברים יז טו)

כאן נראה שהכוונה מדייקת: זהו איסור. אסור להציע לזר את המלוכה, גם אם יש רצון כזה.

בפרשה הבאה "כי תבוא" כתוב:

יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע, עַל-הַבִּרְכַּיִם וְעַל-הַשֹּׁקַיִם, אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא–מִכַּף רַגְלְךָ, וְעַד קָדְקֳדֶךָ.  (דברים כח לה).

במקרה הזה בתאור הקללות שיבואו על העם אם לא ישמע בקול ה'- יש מכת שחין ממנה לא ניתן להירפא. כאן אין איסור אלא תיאור מצב בלתי אפשרי.

על הבעייתיות של הפירוש, נתן את הדעת הפרשן המקראי אברהם אבן עזרא. על הפסוק    מפרשת שופטים- לא תוכל לתת עליך מלך זר, הוא כותב: "מדרך האמת". כלומר יש להתעמק ברעיון, בהשקפה, המוצגת ועל פי הבנת האמת – יש לפרש את הביטוי ולעשות בחירה בין משמעות אחת לשנייה.

ברוב המקרים אם כן ניתן להבין ולפרש את המילים"לא תוכל" מתוך ההקשר.

במקרה של פרשתנו- ההתעלמות ממצוקת אחיך- ניתן לפרש בשני האופנים. אנחנו כקוראים רשאים לפרש ולבחון שתי אפשרויות: האיסור ומולו חוסר היכולת

השפת אמת- ר' יהודה אריה לייב מגור[2], מציע פירוש המשלב כמה מרכיבים:

"יש לפרש כשאדם מרגיל עצמו כך שלא יוכל להתעלם מהפסד של חבירו, הן בגשמיות והן בתיקון הנפש, אז בכוחו להשיב אליו אבידתו ולהקימו".

האדם צריך לתרגל ולהתרגל למצב של חוסר התעלמות.

בשמו של השפת אמת, יש פירוש נוסף לתחילת הפסוקים שהבאתי: "שור" מלשון הבטה הסתכלות והשקפה. אם השקפת אחיך היא מודחת ומוטעית, אל תתעלם ממנו, אל תעזבנו לנפשו, תתאמץ להדריכו בדרך הישרה(השב תשיבם לאחיך).

עולמינו כיום הוא מציאות של התעלמות.מרי אנטואנט אמרה" אם אין לחם יאכלו עוגות" – זו אחת מההתעלמויות הבוטות הציניות והמנוכרות ביותר.ההתעלמות מהווה סוג של מנגנון הישרדות: הרי בלעדיה יש סכנה שנשקע בייאוש, בדיכאון, בתחושת תסכול מול מציאות משתקת. אבל הבנת התופעה לא אומרת שיש להשלים עמה.

הפסוק הזה בא לומר בפנינו: ההתעלמות הזו בין אם היא לאבידת חברך או שהיא מחברך האבוד – אינה מוסרית ואינה יהודית.

זהו לא תיאור של מצב נתון כי אנו מודעים לעובדה שהאדם אכן מסוגל להתעלם, וזו גם לא מצוות איסור שהרי אין כלל דרך לבדוק ולמדוד את חוסר ההתעלמות, האמפטיה של אדם לגורל זולתו. הקריאה כאן היא לתזכורת: כמו הציצית שמזכירה לנו להיות יהודים, כמו דברים אחרים האמורים להזכיר: אתה צריך לתרגל ולפתח יחס לזולת שלא מאפשר התעלמות. אבל זו לא משימה שלך בלבד: הקם תקים עמו: עמו- עם בעליו. אמר ר' מנחם מנדל מקוצק: אם הלך וישב לו ואמר לו, הואיל ועליך מצוה אם רצית טעון, פטור(רש"י). מכאן ראיה גם לגבי הסיוע שמסייעים לו לאדם .רק אם האדם עצמו יגע ועמל עליהם-אז מסיעים ל- חבירו או השמים.

התורה קוראת לנו לגלות אחריות כלפי אחינו. אלה הקשרים ואבני הבניין לחברה טובה ולהליכה בדרכי האל.

דרשה לפרשת "שופטים", מאת הרב ד"ר אלי לוין, קהילת דרכי נעם, רמת השרון

 שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק(דברים ט זיח)

למה הסמיך הכתוב את פרשת שופטים לפרשה הקודמת שבסופה מוזכרים שלושת הרגלים? כי ענין הרגלים כולל גם מצוות צדקה שצריך לשמוח עם הגר היתום והאלמנה. והנה בכל מקום שמזכיר הכתוב צדקה הוא מזכיר גם משפט: " ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"(בראשית יח יט) וכן" משפט וצדקה ביעקב אתה עשית "(תהלים צט ד). משום שבמקום שאין משפט יש חשש שהרכוש בא לו לאדם על ידי גזילה, משוד עניים ואנקת אביונים, ובאופן זה אין הצדקה נחשבת לכלום, כיון שבעבירה בא הרכוש לידו. יש איפוא צורך שיהיה משפט וצדקה ביחד. כיון שהזכיר כאן ענין צדקה-בפרשה הקודמת, בא גם להזהיר על ענייני המשפט.
ובכן מהו המשפט המתבקש?
"צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך"(טז כ)
ניתן לבאר הכפלת המילים כאן כדברה של תורה הבאה לצוות על מצוות הצדק פי שניים מכל רעיון אחר.
ניתן לבאר שאם את הצדק לא מושג באורח חיים רגיל ושגרתי- מוטל עליך אף לרדפו ולהשיגו.
אבל ניתן גם לבאר שבצדק תרדוף צדק. גם הרדיפה אחרי הצדק כפי שאמר גם רבי בונם מפשיסחא, צריכה להיות בצדק ולא בשקר.
לפני ימים מספר הורשע רב בישראל. הרב, הורשע בבית משפט השלום בירושלים בביצוע שתי עברות חמורות בנער קטין, אך למרות זאת, בצאתו מבית המשפט, מול מצלמות כלי התקשורת, קרא פרק תהילים והודה לקדוש-ברוך-הוא. בין השאר ציטט" פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י ה,"
כל אחד יכול לבקש צדק ולהבין אחרת את משמעותו העמוקה, אבל את הצדק יש לרדוף בצדק.
אז איך רודפים צדק בצדק? נחזור לתחילת הפרשה: שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. לך, הם לך לעצמך. קודם כל תשפוט את עצמך, ובאותה מידה שאתה מודד לעצמך, תמדוד גם לאחרים. שלא תהא מקל לעצמך ומחמיר לאחרים. מוחל וותרן לעצמך ומדקדק עם אחרים כחוט השערה. דורש מהם מה שאינך מקיים בעצמך. בוחן ומבקר אחרים ומעלים עין מעצמך. בכל שעריך- בכל השיעורים והמידות שלך.
שופטים ושטרים תתן לך בכל שעריך, פרש בדרך דומה ר' בונם מפשיסחא, שלכל החלטות שאתה משער ומחליט בדעתך לעשות, תמנה שופטים ושוטרים.
שופטים-לשפוט היטב היטב ולשקול אם אינך שוגה וטועה, ושוטרים- להוציא אל הפועל, כמו השוטר המכריח את האדם לקיים דברי השופט. כי הרבה רצון טוב והחלטות טובות מתבזבזים בגלל חוסר כוח וחולשת הרצון.
אם הפירוש הראשון דיבר על "קשוט עצמך תחילה," כלומר שלא יהיו לך אמות מידה שונות לגבי עצמך ולגבי החברה שסביבך, הרי שהפירוש השני מדבר על החובה שלנו לא להיגרר אחרי אפאטיות, אדישות וחוסר מעורבות. החיים שלנו ,מחייבים אותנו לקחת אחריות : לשפוט נכון ולשקול אם אין אנו טועים ומשהגענו למסקנה שכך היא- להוציא את החלטתנו אל הפועל.
לקראת סופה מוצאים אנו בפרשה את הציווי :"תמים תהיה עם ה' אלהיך"(יח יג). רש"י מפרש התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות.
אף מצוה לא נדרשת לקיום עם 'ה אלהיך', למעט תמימות וענוה. תמים תהיה עם ה' אלהיך ' ו'והצנע לכת עם אלהיך'. אם תהיה שלם, כשפיך ולבך שווים ואין מרמה יוצאת משפתיך, אם תנהג בדרך של ענווה ותהיה מודע בכל רגע, לכוחה המשחית של הגאווה – או אז תהיה עם ה' אלהיך.
פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה – השערים יפתחו למי שרודף את הצדק בצדק.
הצדק שנעשה לאחר, לרעי, מקרב אותי לאלוהים באופן שאין למעלה ממנו. ללא צדק, לתפילה ולעבודת האל אין משמעות. אחריותו של האדם ביחס לרעהו היא כזו שהאל אינו יכול לבטלה. רע שאדם עושה לזולתו אינו עיקרון מיסטי שניתן להעבירו מן העולם באקט פולחני. זוהי פגיעה של אדם באדם אחר ואפילו האל אינו יכול לבוא במקומו של הקרבן. את פני הזולת יכול להכיר רק מי שידע לכפות כללים חמורים ולהציב גבולות למה שהוא רשאי לעשות . ואנחנו עושים זאת לא מפני שהאמונה באלוהים דוחפת לצדק, אלא מפני שהיא הצדק עצמו.
הצדק כאן איננו עיקרון מופשט. זוהי מסגרת המממשת את תקוותה של ההשפעה הדתית לחברה שבה אדם אחד יכול להבחין בפניו של האחר.
זוהי המשמעות העמוקה של צדק צדק תרדוף ושפטים ושטרים תתו לך בכל שעריך.
זוהי המשמעות העמוקה להיות תמים ולהתקרב לנשגב.
שבת שלום.

דרשה לפרשת "שלח לך", מאת הרב ד"ר אלי לוין, קהילת דרכי נעם, רמת השרון

 בפרשת "שלח לך" מתואר דור המדבר הראשון כירוק ובוסרי וככזה הוא אינו יכול  להיכנס לארץ ולכבשה. חוסר בשלות זאת באה לידי ביטוי באופן שבו קיבלו בני הדור הזה את המידע שהביאו המרגלים:

  ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. .(במדבר יד א-ד).

תגובת העם הכעיסה מאד את יהוה שהחליט בפעם המי יודע כמה לחסלו, ולהפוך את משה לגוי גדול ועצום. אולם משה-ממש כמו לאחר מעשה העגל – הצליח ברגע האחרון לשכנע את יהוה לשוב בו מחרון אפו ולהינחם על הרעה לעמו. יהוה הסכים לסגת מתכנית החיסול שלו ולהסתפק בחיסול איטי של דור העבדים:

כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה:  אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. ובהמשך  לב וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם–יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.  לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם–עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר.

במשך ארבעים שנה יתפגר דור המדבר ובניו יהיו רועי הזנות הזאת. רק אח"כ, יחצו הבנים את הירדן בערבות מואב ויכבשו את הארץ הנכספת.

מה היה בו בחטא המרגלים שדרש עונש כה חמור?

המהריא"ס-ר' יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה במחצית השניה של המאה התשע עשרה אמר:

"על כל החטאים מחל להם הקב"ה. חטאו בעגל ונמחל להם, חטאו במתאוננים ונסלח להם, חטאו במחלוקת של קרח ונסלח להם, ורק עוון זה של המרגלים לא נמחל להם, אלא נגזר עליהם "במדבר הזה יתמו ושם ימתו". "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה של דורות".

כל כך למה? אנו למדים מכאן שלכל עבירות מועילה תשובה הן עבירות שבין אדם לחברו והן עבירות שבין אדם למקום. פרט לזו שאדם חוטא נגד עמו, בה לא מועילים לא חרטה ולא תשובה, שכן נאמר: בחרב ימותו כל חטאי עמי"(עמוס ט).

משנתבשרו בני דור המדבר הראשון כי לא יזכו להגיע לארץ ישראל,הם מתאבלים מאד, הודו בחטאם והביעו חרטה על ליל התלונות הקודם, ועל שאמרו איש לאחיו "נתנה ראש ונשובה מצריימה". הם לא הסתפקו בחרטה. חדורי מוטיבציה, השכימו למחרת, ואמרו זה לזה, "הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה", כלומר הם מנסים בכוחם הם, לכבוש את הארץ ללא עזרת אלוהים.

כשהתברר הדבר למשה הוא ניסה להניאם מכוונתם:  אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.  מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב:

על אף אזהרתו המפורשת של משה חרפו בני ישראל את נפשם:

"מד וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר;

צבאות העמלקי והכנעני יצאו לקראתם ובקרב שהתחולל בינם לבין צבא המעפילים מישראל הוכו  בני ישראל והובסו עד חורמה. לא ברור מהטקסט המקראי כמה חללים היו בקרב לבני ישראל. לעומת זאת ברור לחלוטין כי משה ויהוה עמדו בהבטחתם – ארון ברית יהוה ומשה לא משו מן המחנה-לא הוגש כל סיוע למעפילים ובמהלך הקרב עמדו על הדם מנגד.

 מאז ההתגלות האחרונה של אלוהים , לדניאל ולישעיהו השני, אי שם במאות הרביעית או החמישית לפני הספירה, לא נוצר כל שיח גלוי וידוע בין האלוהים לעם הנבחר.מאז,יש הסתר פנים אחד ארוך, מורכב ומאד מאד משמעותי. מאז, נדרשים בני ישראל, בכל פעם מחדש, להחלטות קשות: האם להתפגר במדבר או לנסות ולשנות את רוע הגזירה?

על רקע סיפור זה  כתב ביאליק את הפואמה "מתי מדבר". פואמה זו היא מדרש מדהים. היא מנוסחת כאגדה, ואף מושפעת מאגדת התלמוד הבבלי על "דור המדבר"(בבלי בבא בתרא ענ ב-עד א). למרות אפיה האגדי אין לראות ב"מתי מדבר אך ורק מדרש אגדה, שכן היא טומנת בחובה את תמצית מדרש ההלכה של כל המפעל הציוני.

עם פרסומה בירחון "השילוח" באפריל 1902 הרעישה את לבות קוראיה, ובזמן שחלף מאז הצמיחה סביבה ספרות פרשנית רבת היקף.

אוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּץ הַמִּדְבָּר וְנָקֹט בִּדְמִי הָעוֹלָמִים

וְהִתְעוֹרֵר לְהִנָּקֵם בְּאַחַת נְקַם שׁוֹמְמוּתוֹ מִיּוֹצְרוֹ,

וְהִתְנַשֵּׂא לְמוּלוֹ בִּסְעָרָה וּבִנְצִיבֵי הַחוֹל לוֹ יִתְקוֹמָם.

פֶּתַע יָקוּם וּבָעַט בַּיּוֹצֵר וְהֶחֱרִידוֹ מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד,

יָעֹז לִשְׁפֹּךְ הַקִּתּוֹן עַל-פָּנָיו וּלְזָרְקוֹ בַּחֲמַת אַף לְרַגְלָיו

וּלְעַרְבֵּב עָלָיו כָּל-עוֹלָמוֹ וּלְהָשִׁיב הַתֹּהוּ עַל-כַּנּוֹ –

אָז יִזְדַּעְזַע הַיּוֹצֵר וְזָעַם וּפְנֵי הַשָּׁמַיִם יִשְׁתַּנּוּ,

וּכְגִגִּית הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן עַל-הַמִּדְבָּר הַמּוֹרֵד הֵם כְּפוּיִים…,

פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה

וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים –

                                                        וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!

וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,

קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,

וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.

                                                      הֵם קֹרְאִים:

"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה

אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.

וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –

וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"

עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים

שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם –

וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם,

כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי –  וַנָּקָם!

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ!

עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ –

בִּסְעָרָה!"

               "הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –

נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!…

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת

אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ

הֶהָרָה!" –  –  –  –

אם אלוהים לא עוזר לנו, אם הארון לא זז ממקומו אנחנו נעלה בלעדיו. אם יהוה אינו רוצה או אינו יכול להיות "יהוה עזוז וגיבור יהוה גיבור מלחמה",  נהיה אנחנו דור עזוז וגיבור דור גיבור מלחמה. אולי ישנה ה' מהחלטתו, ואולי לא, אנחנו נפסוק הלכה לעצמנו. נקבע לדורות הבאים כי אנחנו "ההרה עלינו".

לאחר הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס באוגוסט 1897, רשם הרצל ביומנו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל. המדינה כבר נוסדה, בתמצית מהותה, ברצון העם להיות מדינה.

חמישים שנה מאוחר יותר, 12 במאי 1948 היה יום גורלי גם כן בדרך להקמת המדינה. עם שחר פתח הלגיון הערבי בהתקפה. אף שהמנדט טרם נסתיים והצבא הבריטי עדיין שהה בארץ, פשטו על גוש עציון הנצור מאות אנשי חיל רגלים ושריון של "הלגיון" ואלפי כפריים חמושים.מנהיגי היישוב עקבו מרחוק,חסרי אונים,אחר הקרב האחרון של קומץ יהודים. ביום זה עמד המוסד העליון של היישוב-מנהלת העם- לקבל את החלטתו הסופית אם להכריז על תקומת מדינה עברית בתוך 48  שעות.

מנהלת העם התכנסה על רקע סערות של פלישה מבחוץ ומאבקים מרים מבפנים.כאן, היום, היתה צריכה ליפול ההחלטה על כינון מדינה עברית." באותו דיון היתה כרוכה ההכרעה של חיים ומוות לבית השלישי" כתב מזכיר מנהלת העם זאב שרף.

הארועים הדרמטיים והגורליים ביותר בהיסטוריה מתרחשים לפעמים בתפאורה רוגעת ושלוה. מנהלת העם התכנסה בצפון ת"א,בבית "הקרן הקיימת".שניים מ13 חברי מנהלת העם היו מרותקים בירושלים הנצורה והנעדר השלישי הרב לוין –אין קשר משפחתי), שהה בארה"ב.

תחושת הדחיפות והחירום באה לידי ביטוי בדברי בן גוריון שניהל את הישיבה.ידין וגלילי תיארו תמונת מציאות  קשה עד מאד. לאויב עדיפות בנשק כבד.כשנטל בן גוריון את רשות הדיבור היה עליו לעשות מאמץ עליון כדי להפיח בטחון ואמונה באותם חברי מנהלה שהיו אכולים היסוסים וספקות.הוא נשא אחד מנאומיו הגדולים, שילוב של הגיון ברזל ואמונה לוהטת.

באה שעת ההכרעה. להצבעה הועלתה השאלה אם לקבל או לדחות את הצעת שביתת הנשק של ארה"ב. קבלת שביתת הנשק פירושה היה דחיית הכרזת המדינה.הידים הורמו. ספק אם נקרא אי פעם מנין יהודים להכריע על מהלכה של ההיסטוריה היהודית" רשם אחד הנוכחים.ששה הצביעו בעד ,ארבעה נגד והשאר,היסטוריה…

הרצל ובני דורו- מקימי התנועה הציונית, שהתלבטו האם להמשיך ולחיות בגלות,האם לעלות בחומה ולקבע לדורות הבאים כי אנחנו "דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה",כמו ממשיכיהם  בן-גוריון שרת וחבריהם, הם יהודים שנתנו לעצמם דרור מחשבתי להשתלב בתוך הרצף הנפלא של"דור דור ודורשיו", ולהציע את הפירוש שלהם לתביעה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

כדאי לשים לב כי  המילה מעפילים  בה תוארו העולים הבלתי לגאליים , ע"י התנועה הציונית, בהגיעם לחופי הארץ טרום הקמת המדינה, טומן בחובו משמעות הרואית ועומד בהתרסה  הן למנדט הבריטי והן לשלושת השבועות  ומשמעותו והקונוטציה בה הוא נאמר ומוסבר וודאי שונה מזו של המקרא וחז"ל.

כתב השפת אמת: שלח לך… לדעתך(רש"י). כי ארץ ישראל היא בבחינת תורה שבעל פה שצריך האדם לעמוד עליה בכוח היגיעה שלו, ולכן כיבוש ארץ ישראל תלוי ברצון בני ישראל עצמם. כנאמר(מטות לב,כב) ונכבשה הארץ לפני ה' , הכיבוש שלכם צריך להיות מרצונכם, עוד "לפני ה'",ואח"כ הקב"ה מסכים ומסייע להם. לכן כשמאנו בארץ פגמו בבחי' הרצון, ושוב לא היו יכולים להכנס לארץ.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן המדבר , ועליו ורק עליו-מוטלת החובה להחליט אם יפלו פגריו חומרים חומרים במדבר או שהוא אומר לעצמו "הננו ועלינו" והאמירה מלווה במעשה:" ויעפילו לעלות אל ראש ההר".