דרשה לפרשת "שלח לך", מאת הרב ד"ר אלי לוין, קהילת דרכי נעם, רמת השרון

 בפרשת "שלח לך" מתואר דור המדבר הראשון כירוק ובוסרי וככזה הוא אינו יכול  להיכנס לארץ ולכבשה. חוסר בשלות זאת באה לידי ביטוי באופן שבו קיבלו בני הדור הזה את המידע שהביאו המרגלים:

  ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. .(במדבר יד א-ד).

תגובת העם הכעיסה מאד את יהוה שהחליט בפעם המי יודע כמה לחסלו, ולהפוך את משה לגוי גדול ועצום. אולם משה-ממש כמו לאחר מעשה העגל – הצליח ברגע האחרון לשכנע את יהוה לשוב בו מחרון אפו ולהינחם על הרעה לעמו. יהוה הסכים לסגת מתכנית החיסול שלו ולהסתפק בחיסול איטי של דור העבדים:

כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה:  אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. ובהמשך  לב וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם–יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.  לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם–עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר.

במשך ארבעים שנה יתפגר דור המדבר ובניו יהיו רועי הזנות הזאת. רק אח"כ, יחצו הבנים את הירדן בערבות מואב ויכבשו את הארץ הנכספת.

מה היה בו בחטא המרגלים שדרש עונש כה חמור?

המהריא"ס-ר' יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה במחצית השניה של המאה התשע עשרה אמר:

"על כל החטאים מחל להם הקב"ה. חטאו בעגל ונמחל להם, חטאו במתאוננים ונסלח להם, חטאו במחלוקת של קרח ונסלח להם, ורק עוון זה של המרגלים לא נמחל להם, אלא נגזר עליהם "במדבר הזה יתמו ושם ימתו". "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה של דורות".

כל כך למה? אנו למדים מכאן שלכל עבירות מועילה תשובה הן עבירות שבין אדם לחברו והן עבירות שבין אדם למקום. פרט לזו שאדם חוטא נגד עמו, בה לא מועילים לא חרטה ולא תשובה, שכן נאמר: בחרב ימותו כל חטאי עמי"(עמוס ט).

משנתבשרו בני דור המדבר הראשון כי לא יזכו להגיע לארץ ישראל,הם מתאבלים מאד, הודו בחטאם והביעו חרטה על ליל התלונות הקודם, ועל שאמרו איש לאחיו "נתנה ראש ונשובה מצריימה". הם לא הסתפקו בחרטה. חדורי מוטיבציה, השכימו למחרת, ואמרו זה לזה, "הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה", כלומר הם מנסים בכוחם הם, לכבוש את הארץ ללא עזרת אלוהים.

כשהתברר הדבר למשה הוא ניסה להניאם מכוונתם:  אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.  מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב:

על אף אזהרתו המפורשת של משה חרפו בני ישראל את נפשם:

"מד וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר;

צבאות העמלקי והכנעני יצאו לקראתם ובקרב שהתחולל בינם לבין צבא המעפילים מישראל הוכו  בני ישראל והובסו עד חורמה. לא ברור מהטקסט המקראי כמה חללים היו בקרב לבני ישראל. לעומת זאת ברור לחלוטין כי משה ויהוה עמדו בהבטחתם – ארון ברית יהוה ומשה לא משו מן המחנה-לא הוגש כל סיוע למעפילים ובמהלך הקרב עמדו על הדם מנגד.

 מאז ההתגלות האחרונה של אלוהים , לדניאל ולישעיהו השני, אי שם במאות הרביעית או החמישית לפני הספירה, לא נוצר כל שיח גלוי וידוע בין האלוהים לעם הנבחר.מאז,יש הסתר פנים אחד ארוך, מורכב ומאד מאד משמעותי. מאז, נדרשים בני ישראל, בכל פעם מחדש, להחלטות קשות: האם להתפגר במדבר או לנסות ולשנות את רוע הגזירה?

על רקע סיפור זה  כתב ביאליק את הפואמה "מתי מדבר". פואמה זו היא מדרש מדהים. היא מנוסחת כאגדה, ואף מושפעת מאגדת התלמוד הבבלי על "דור המדבר"(בבלי בבא בתרא ענ ב-עד א). למרות אפיה האגדי אין לראות ב"מתי מדבר אך ורק מדרש אגדה, שכן היא טומנת בחובה את תמצית מדרש ההלכה של כל המפעל הציוני.

עם פרסומה בירחון "השילוח" באפריל 1902 הרעישה את לבות קוראיה, ובזמן שחלף מאז הצמיחה סביבה ספרות פרשנית רבת היקף.

אוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּץ הַמִּדְבָּר וְנָקֹט בִּדְמִי הָעוֹלָמִים

וְהִתְעוֹרֵר לְהִנָּקֵם בְּאַחַת נְקַם שׁוֹמְמוּתוֹ מִיּוֹצְרוֹ,

וְהִתְנַשֵּׂא לְמוּלוֹ בִּסְעָרָה וּבִנְצִיבֵי הַחוֹל לוֹ יִתְקוֹמָם.

פֶּתַע יָקוּם וּבָעַט בַּיּוֹצֵר וְהֶחֱרִידוֹ מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד,

יָעֹז לִשְׁפֹּךְ הַקִּתּוֹן עַל-פָּנָיו וּלְזָרְקוֹ בַּחֲמַת אַף לְרַגְלָיו

וּלְעַרְבֵּב עָלָיו כָּל-עוֹלָמוֹ וּלְהָשִׁיב הַתֹּהוּ עַל-כַּנּוֹ –

אָז יִזְדַּעְזַע הַיּוֹצֵר וְזָעַם וּפְנֵי הַשָּׁמַיִם יִשְׁתַּנּוּ,

וּכְגִגִּית הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן עַל-הַמִּדְבָּר הַמּוֹרֵד הֵם כְּפוּיִים…,

פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה

וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים –

                                                        וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!

וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,

קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,

וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.

                                                      הֵם קֹרְאִים:

"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה

אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.

וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –

וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"

עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים

שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם –

וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם,

כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי –  וַנָּקָם!

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ!

עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ –

בִּסְעָרָה!"

               "הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –

נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!…

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת

אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ

הֶהָרָה!" –  –  –  –

אם אלוהים לא עוזר לנו, אם הארון לא זז ממקומו אנחנו נעלה בלעדיו. אם יהוה אינו רוצה או אינו יכול להיות "יהוה עזוז וגיבור יהוה גיבור מלחמה",  נהיה אנחנו דור עזוז וגיבור דור גיבור מלחמה. אולי ישנה ה' מהחלטתו, ואולי לא, אנחנו נפסוק הלכה לעצמנו. נקבע לדורות הבאים כי אנחנו "ההרה עלינו".

לאחר הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס באוגוסט 1897, רשם הרצל ביומנו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל. המדינה כבר נוסדה, בתמצית מהותה, ברצון העם להיות מדינה.

חמישים שנה מאוחר יותר, 12 במאי 1948 היה יום גורלי גם כן בדרך להקמת המדינה. עם שחר פתח הלגיון הערבי בהתקפה. אף שהמנדט טרם נסתיים והצבא הבריטי עדיין שהה בארץ, פשטו על גוש עציון הנצור מאות אנשי חיל רגלים ושריון של "הלגיון" ואלפי כפריים חמושים.מנהיגי היישוב עקבו מרחוק,חסרי אונים,אחר הקרב האחרון של קומץ יהודים. ביום זה עמד המוסד העליון של היישוב-מנהלת העם- לקבל את החלטתו הסופית אם להכריז על תקומת מדינה עברית בתוך 48  שעות.

מנהלת העם התכנסה על רקע סערות של פלישה מבחוץ ומאבקים מרים מבפנים.כאן, היום, היתה צריכה ליפול ההחלטה על כינון מדינה עברית." באותו דיון היתה כרוכה ההכרעה של חיים ומוות לבית השלישי" כתב מזכיר מנהלת העם זאב שרף.

הארועים הדרמטיים והגורליים ביותר בהיסטוריה מתרחשים לפעמים בתפאורה רוגעת ושלוה. מנהלת העם התכנסה בצפון ת"א,בבית "הקרן הקיימת".שניים מ13 חברי מנהלת העם היו מרותקים בירושלים הנצורה והנעדר השלישי הרב לוין –אין קשר משפחתי), שהה בארה"ב.

תחושת הדחיפות והחירום באה לידי ביטוי בדברי בן גוריון שניהל את הישיבה.ידין וגלילי תיארו תמונת מציאות  קשה עד מאד. לאויב עדיפות בנשק כבד.כשנטל בן גוריון את רשות הדיבור היה עליו לעשות מאמץ עליון כדי להפיח בטחון ואמונה באותם חברי מנהלה שהיו אכולים היסוסים וספקות.הוא נשא אחד מנאומיו הגדולים, שילוב של הגיון ברזל ואמונה לוהטת.

באה שעת ההכרעה. להצבעה הועלתה השאלה אם לקבל או לדחות את הצעת שביתת הנשק של ארה"ב. קבלת שביתת הנשק פירושה היה דחיית הכרזת המדינה.הידים הורמו. ספק אם נקרא אי פעם מנין יהודים להכריע על מהלכה של ההיסטוריה היהודית" רשם אחד הנוכחים.ששה הצביעו בעד ,ארבעה נגד והשאר,היסטוריה…

הרצל ובני דורו- מקימי התנועה הציונית, שהתלבטו האם להמשיך ולחיות בגלות,האם לעלות בחומה ולקבע לדורות הבאים כי אנחנו "דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה",כמו ממשיכיהם  בן-גוריון שרת וחבריהם, הם יהודים שנתנו לעצמם דרור מחשבתי להשתלב בתוך הרצף הנפלא של"דור דור ודורשיו", ולהציע את הפירוש שלהם לתביעה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

כדאי לשים לב כי  המילה מעפילים  בה תוארו העולים הבלתי לגאליים , ע"י התנועה הציונית, בהגיעם לחופי הארץ טרום הקמת המדינה, טומן בחובו משמעות הרואית ועומד בהתרסה  הן למנדט הבריטי והן לשלושת השבועות  ומשמעותו והקונוטציה בה הוא נאמר ומוסבר וודאי שונה מזו של המקרא וחז"ל.

כתב השפת אמת: שלח לך… לדעתך(רש"י). כי ארץ ישראל היא בבחינת תורה שבעל פה שצריך האדם לעמוד עליה בכוח היגיעה שלו, ולכן כיבוש ארץ ישראל תלוי ברצון בני ישראל עצמם. כנאמר(מטות לב,כב) ונכבשה הארץ לפני ה' , הכיבוש שלכם צריך להיות מרצונכם, עוד "לפני ה'",ואח"כ הקב"ה מסכים ומסייע להם. לכן כשמאנו בארץ פגמו בבחי' הרצון, ושוב לא היו יכולים להכנס לארץ.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן המדבר , ועליו ורק עליו-מוטלת החובה להחליט אם יפלו פגריו חומרים חומרים במדבר או שהוא אומר לעצמו "הננו ועלינו" והאמירה מלווה במעשה:" ויעפילו לעלות אל ראש ההר".