אני מבקש לפתוח את דרשת  ערב יום הכיפורים של תשע"ג בסיפור אישי:

בשנת 1999, נסענו אשתי ושני בני, השלישי עוד לא היה, לחו"ל. היעד אותה שנה היה בריטניה.  והימים ימי חגי תשרי, ובערב יום הכיפורים, נזדמנו לקרדיף בירת ווילס. בנסותי לברר בטוריסט אינפור' על בתי כנסת הבהירה לי הפקידה במקום שיש לה כתובת רק של בית כנסת רפורמי.

מה זה בית כנסת רפורמי שאלה אשתי?

אין לי שמץ של מושג עניתי, אבל נדמה לי שאם התפילה בבית הכנסת האורתודוקסי של אבי ז"ל אורכת בערב יום כיפור כשעה וחצי הרי שאצל הרפורמים זה בטח יארך חצי שעה,גג.

בשעה היעודה התייצבנו במקום. קיבלו את פנינו בוורד אדום, ניתנו לנו מחזורים הנחו אותנו למקומנו-  והתיישבנו זה לצד זו, רחמנא ליצלן, והילדים בינינו.

בבית הכנסת של אבי- הייתי רגיל לעמוד לצידו (הוא כמובן רכש כסא ל"ימים הנוראים") ולנסות להבין היכן ומה קוראים: אחרי כל נדרי אבד כל קשר בין החזן, אבי וביני: לשאלתי היכן קוראים הצביע אבי על עמוד מסוים ובעוד אני מנסה לכוון את נשמתי ולדייק במילים שאותם אני מפנה לאלוהים, לנסות ולומר לא רק את המילים הכתובות אלא גם להבין את מה שעומד מאחוריהן, לנסות ולהתחבר, התקדמתי שני עמודים ולתדהמתי ראיתי שאבי כבר 10 עמודים לפני. איך הגעת כל כך מהר לשם שאלתי? שששששש ליטף אותי אבי ועודדני בשתיקתו להמשיך הלאה. לא הבנתי מי קורא מה, מה אני קורא, ומה האוסף של המילים שאותם אני רוצה ומתאים לי לומר . מהון להון נגמרה התפילה, גם ללא תפילתי, והרב החל בדרשתו, זו הייתה לרוב רווית קנאות, לאומנות, התעסקות בטקסיות במקום בערכים, וזה היה הזמן שבו יצאנו החוצה למפגש השכונתי : פעם בשנה נפגשנו עם חברינו לספסל הלימודים שלא ראינו מאז יום כיפור שעבר.

והנה- אני יושב בקרדיף בירת ווילס, רב ורבה מנחים את התפילה, מקהלת ילדים מלוה את תפילתם בשירת מלאכים אפופת קדושה, והתפילה  מובנת, מוסברת, ונאמרת בניחותא.  ובין קטע תפילה אחד למשנהו, קוראים הרב והרבה שיר של לאה גולדברג או זלדה וקטע הגות של בובר או השל, והדרשה- דרשה של מתינות יהודית והומניזם, ערכי מוסר שציוונו נביאי ישראל, התחדשות יהודית , ואני מרגיש  תחושה של התעלות רוחנית. אני לא רוצה שהערב יגמר.

שעתיים ישבנו בתפילה ובשירה ולא חשנו כיצד הזמן עובר, וכשיצאנו , קרדיף כבר החשיכה, ואמרתי לאשתי, כמה חבל שבארץ אנחנו לא יכולים לחוות חג בצורה שכזו. ומודעה בעיתון העיר התל-אביבי מספר שבועות לאחר מכן הובילה אותי לירושלים להגיש את מועמדותי ללימודי רבנות בהיבריו יוניון קולג' – המכון ללימודי יהדות מטעם התנועה ליהדות מתקדמת. מכיוון שלימודי האקדמיים הסתכמו אותה עת בלימודי רפואה ורפואת שיניים, נדרשתי לתואר שני באחד מתחומי מדעי היהדות. כך חזרתי לכור מחצבתי-אונ' תל-אביב והתחלתי ללמוד  היסטוריה של עם ישראל, לתואר ראשון ולפני חודשיים קיבלתי את התואר השני בטקס מרשים בתל-אביב. בד בבד התחלתי לפקוד  את הקהילות הרפורמיות: בנתניה ובתל-אביב. את בר המצווה של ילדי כבר ערכתי בבית כנסת רפורמי.

כעת למה אני מספר כל זאת? יכולתי להמשיך ולהיות רופא במרפאתי, ליהנות מיום מנוחה לספורט ולעסוק  בתחביב זה או אחר במקום לעשות את המסע הרבני הזה?

אבל השעה דוחקת, חברות וחברים ואם נתכנס רק פעם בשנה ביום כיפור לתפילה ולימוד, להכרה העמקה והנחלת זהותנו היהודית, אנחנו נסיים את החלום והחזון הציוני בשמורת טבע.

האיום הגרעיני של אירן מפחיד אותי פחות מההשתלטות הבוטה של האורתודוקסיה  החרדית  והלאומנית על החברה הישראלית.

רבנים מחזיקים בעמדת השפעה בחברה הישראלית. עפ"י סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חמישים וארבעה% מאזרחיה היהודים של המדינה סבורים שיש להתייעץ ברבנים בקבלת החלטות של מדיניות.

כיצד אם כן משתמשים רבנים בהשפעתם? רבני הציונות הדתית הוציאו "מכתב הרבנים" המבקש להדיר ערבים מערי ישראל, את "תורת המלך" המתירה את דמם, את הסירוב לציית לשלטון החוק של הרב דב ליאור ואת עשרות הרבנים התומכים בסרבנות זו . גם הרבנות החרדית מפליאה לעשות: את ההכשר שנתן הרב עובדיה לגיור הצהלי, פסל הרב אלישיב ובעקבות כך הושגה פשרה הממשיכה בהטלת הספק באלפי הגרים בצה"ל. והכול- הגזענות, הסרבנות, חוסר אנושיות והונאת הגר- בשם הדת.

מה גדול המרחק בין המופע הרבני הזה לבין מסורת רבנית בתולדות עם ישראל. האחריות לטובת הציבור, שיקול הדעת הרחב, האיזון בין הפוליטי לבין הדתי, כל אלה היו כח מניע מרכזי שבאמצעותו הצליחו רבנים לאורך ההיסטוריה  לשמר את ייחודנו כקבוצה דתית ואתנית.

כידוע קל להחמיר וקשה להקל וכך במציאות של עליה מרוסיה ננעלו שערי היהדות בפני כשליש מליון ישראלים שהם ברובם "מזרע ישראל". היכן הם הרבנים שיפתחו "הלכה ציונית", שתייחס משמעות דתית להקרבה אישית ולאקט של שותפות גורל של חיילים עולים המסיימים את מסע הכומתה של הצנחנים? הללו צועקים במעשיהם, "עמך עמי", וההנהגה הרבנית של הדור, גם הרפורמית מפנה להם עורף ודורשת מהם גיור.

עד לפני 200 שנה לא הייתה התרבות היהודית דבר מלבד הדת, אמר אריה דרעי בכנס בהרצליה לפני מס' שנים במושב בנושא החינוך לזהות יהודית. מאז הביאה איתה היהדות החילונית השכלה אבל לא תרבות, אמר. התרבות היהודית החילונית מזוהה בעיניו עם תוכניות הריאליטי בטלביזיה. וכך יכול להיות רק מכנה משותף אחד לבסיס הדו-שיח בשאלת הזהות היהודית: האמונה שאלוהים ברא את העולם ונתן לנו את התורה. כל השאר חסר ערך תרבותי בעיניו.

הערותיו של דרעי, מעידות על חשיבה סדורה כמו גם של המחנה החרדי כולו: חוסר הבנת העובדה, שב-200 השנים האחרונות צמחו זהויות יהודיות חדשות ובכללן התנועה הרפורמית והחילוניות היהודית והללו הולידו יצירה תרבותית ענפה. דבריו של דרעי, המזהים את היהדות החילונית עם תכנית "האח הגדול" והשוואתו של ח"כ גפני את היהדות הרפורמית ל"קרקס" מעידים על בורות ביחס להישגיה הכבירים:  החל ב- 160 חתני פרס נובל, עבור במסורת עשירה של פילוסופים, של ספרות שירה ומוסיקה וכלה בעולם התרבות הישראלית השוקק.

דרעי וחבריו ממשיכים את המיתוס שקבע החזון אי"ש ולפיו היהדות החילונית היא "עגלה ריקה", שלא יצרה דבר העשוי להשתוות למורשת היהודית הדתית בת אלפי השנים.

הגיע הזמן שנפסיק להיות מיעוט:  בין יתר הישגיה של היהדות החילונית היה הקמת המדינה, והעגלה הריקה של התרבות היהודית כוללת, אם אמנה רק את אלה שחיו במאה ה20, פילוסופים כמו בובר והרמן כהן סופרים כמו פרימו לוי, ובשביס זינגר, מוזיקאים כמו גורג' גרשווין וארתור רובינשטיין, ציירים כמו שאגאל וגוטליב אנשי תרבות מדע ורוח שהעשירו את התרבות היהודית ואת התרבות האנושית כולה. גם העגלה העברית -ישראלית יכולה להתברך בתכנה המרשים: ביאליק וטשרניחובסקי, אלתרמן ועמיחי, עגנון ,עמוס עוז, א.ב יהושע ודויד גרוסמן, נעמי שמר חיים חפר ואהוד מנור, סשה ארגוב ווילנסקי, נחום גוטמן, ארדון והרשימה רבותי כל כך ארוכה שעד נעילה לא אסיימה. עוד שנה חלפה. זמן של איחולים וברכות. רובנו בגיל שצבר מספיק זמן המאפשר לערוך כמה מחשבונות הנפש הממתינים בתור המתארך.

קשה להתווכח עם קהלת שפסק כבר בשורה הראשונה בספרו ש"הבל הבלים הכל הבל… דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת… כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא… מה שהיה הוא שיהיה… אין חדש תחת השמש". מוזר, הרי הוא כמלך בירושלים, ידע מקרוב את תמורות העיתים העזות ואת תהפוכות הגורל, את ההפתעות המרעישות, גם את ה"לא ייאמן" המכה אותנו בתמהון ובתדהמה. ואעפ"כ כתב את אשר כתב. ספק אם שיער שניל ארמסטרונג המנוח יצעד על הירח. הוא גם לא העלה בדעתו שהתחממות כדה"א, בשל חטאינו, עלולה להמס את קרחוני הקוטב ואלה, לא עלינו, יגרמו לגובה פני הים לעלות.

כתב א.צ.ג: הגענו לגבורות במתן כפינו/הגענו שמימה באווירונינו/ אך קערת הפלא משם לא הבאנו/אל תחתית חיינו". העובדה שהמטוס מהיר מן הסוס אינה משנה מהותית את מצבו של האדם. אלתרמן בספרו שמחת עניים" פותח ומסיים ב"לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל. הוא כותב זאת בשם כל שנגזר מן האהבה והאמונה, מן הנדר התקווה והזיכרון מקשרי הקשרים שאנו אחוזים בהם ומחויבים להם, מן הערכים שקודשו, שעליהם נותן אדם את נפשו.

מה הקשר שלנו לתרבות, למסורת ולדת היהודית?

נדמה לי כי מהותה של היהדות היא שהדת, המסורת התרבות והלאומיות נובעים וניזונים זה מזה.העובדה,שהנושאים כרוכים זה בזה, עוררה בעיות תיאולוגיות, פילוסופיות וערכיות. כבר המקרא, מכיל ויכוחים סמויים וגלויים בשאלות עקרוניות כגון: דמות האל, דמות האדם, תכלית חייו, דמות החברה והמנהיגות הראויים. בהמשך ניתן לראות ויכוחים כאלו אצל חז"ל, הוגים, פרשנים, אנשי רוח ומנהיגים לאורך הדורות. בחכמתם הרבה, הם אפשרו לכולם, בעלי עמדות שונות וקיצוניות להסתופף תחת כנפי היהדות ולהתייחס, איש איש לפי דרכו והבנתו לאותם מקורות, והנהיגו 'שבעים פנים לתורה'.

אנו מחויבים לדיון רב הדורות. הדיון חייב להיות מעמיק מכבד ומלומד. עלינו לברר את השאלה העקרונית כיצד אנו מתייחסים ליסודות שונים ביהדות (הן בהגות והן בישום הטקסי )?

מה מאפשר לנו להשתמש ביסודות מעולם היהדות (ואולי גם אחרים) ולשלב אותם בחיינו.

מהם גבולות השימוש ב"דרש" כדי להכשיר את מה שנראה בעיננו בעייתי, מה יוציא טקסט או מנהג מ"פשוטו ההלכתי", שבו איננו מאמינים ולפיכך גם לא מחויבים, ל"ערך תרבותי" שמקובל וחשוב בעיננו?

אברהם יהושע השל כתב כי בשעת התפילה אין אנו פורשים מן העולם אלא משקיפים עליו מנקודה שמחוצה לו. האני –איננו הציר המרכזי של הגלגל המסתובב אלא אחד החישוקים שבו.התפילה אינה סם חיים ואינה תחליף לפעילותנו היומיומית, אלא "משולה היא לקרן אור מן הפנס בחושך לפנינו. באור זה אנו, המגששים והנכשלים בכל צעד, מגלים היכן אנו נמצאים, מה סביבנו ומהי הדרך שעלינו ללכת בה."

אני מאחל לכולנו שנלך השנה לא במקום שיש בו שביל אלא במקום שבו אין שביל אך השארנו בו את עקבותינו.

שנעשה את יהדותנו כדברי הנביא מיכה המורשתי "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך". ויש השמים את הפסיק אחרי הצנע לכת, אמור מעתה: אם תעשה משפט צדק וחסד ותצניע לכת- אז תגיע לדרגת השלמות:  להיות עם האלוהים.

גמר חתימה טובה.