פרשת ויקרא נפתחת בפסוק הבא : "א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"

מדוע יש צורך גם לקרוא למשה וגם לדבר אליו? הרי יכל הפרק להיפתח ב: וידבר יהוה אל משה … ללמדך, אומר רש"י  שלכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצווים , קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו כפי שנאמר בישעיהו ומצוטט  בקדושה שבתפילת העמידה : "וקרא זה אל זה ואמר".

לא סתם אומר זאת רש"י , כיון שהוא יודע שילדי החדר, בני השלוש המתחילים ללמוד תורה, מתחילים ללמוד מספר ויקרא  מהפרשה שלנו- ויקרא.

רש"י מבקש להפנות את תשומת הלב לכפילות  של ויקרא וידבר:  ומסביר את משמעותה בכך שהקריאה היא זימון כללי, בקשה למפגש- אבל לא כל הזמן היה דיבור. היו גם הפסקות, סתם רגעים של שתיקה משותפת- לחשוב, להגיב להתבונן.

גם השולחן ערוך  מסביר ומבהיר שאמור להיות כאן דו שיח, דיאלוג משהו ששני הצדדים משתתפים בו.:

מאימתי מתחיל ללמד בנו? משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: "תורה צווה לנו משה"….ואח"כ מלמדו מעט מעט, עד שיהא בן שש או שבע ואז מוליכו למלמד תינוקות. (ש"ע, יורה דעה רמה).

לא מלמדים משלב שבו הוא יכול לשמוע. זה לא נאום חד צדדי. מחכים עד שיוכל לדבר.   

דיבור ושתיקה הן שתי פונקציות פסיכו-חברתיות מנוגדות קוטבית, לכאורה, אולם לשתיהן תפקיד קומוניקטיבי. לדיבור ולשתיקה מאפיינים שונים ולשניהם תפקידים אפשריים במערכת התקשורת הבין אישית.

בספרות ההיסטורית מתואר ויכוח בין שני יועצי הקיסר אדריאנוס: " אחד מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה… אמר לו האחד: מרי (אדוני), אין טוב מן הדיבור בעולם. אילולי הדיבור היאך היו הכלות מתקלסות, והיאך היה המשא ומתן בעולם, והיאך היו הספינות פורשות בים?  אמר המלך לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיא יפה: היאך אתה למד על השתיקה? מייד בא לדבר… עמד חברו וסטרו על פיו. אמר לו המלך: למה סטרת אותו? אמר לו: מרי, אני משלי על שלי למדתי, מן הדיבור על הדיבור, וזה בא ללמד משלי על שלו. משלו על שלו ילמד!."

איש הדיבור מתגרה בו לא רק על ידי הסטירה על פיו, אלא על ידי הזמנה צינית להראות את כוחו בהנמקת שתיקה ע"י…שתיקה. הרי, אפילו לשם כך דרוש הדיבור!

אולם כפי שנראה, גם לשתיקה יש כוח ביטוי ממשי, ולעתים דווקא השתיקה היא הדרך הרצויה, אפילו ההכרחית, לתקשור. מבחינה זו אפשר להגדיר חלק משתיקותינו כ"דיבור ללא דיבור". מכל מקום ברור שדיבור הוא מרכיב מרכזי בהתנהלותו של האדם בסביבתו. דרכו מתבטאת חיוניותו ובאמצעותו הוא מנסה לספק את צרכיו, הפיזיים והרוחניים כאחד.

בהמשך לדברי רש"י והשולחן ערוך, אני מבקש להתמקד בדיאלוג.  המילה באה  מיוונית עתיקה – ואומרת לנו כי המדובר על מעבר דרך משהו, Dia, והדבר שעוברים דרכו כאן היא משמעות. –לוגוס; על כן דיאלוג היא הדרך אל המשמעות.  בדיאלוג מתקיים מסע מן הכאוס אל הלוגוס. מחוסר המשמעות והזרות של שני אנשים שלא מכירים זה את זה – אל האיחוד הפנימי המושג דרך המשמעות המשותפת. הדיאלוג הוא תהליך אמנותי. והמשותף לשניהם הוא שגם באמנות וגם בתהליך הדיאלוגי, חומרי הגלם מצויים במרחק רב מן התוצאה המעובדת, התוצאה שעברה תהליך. באמנות לוקחים חומרים לא מעובדים, כאבן ומתכת – בפיסול, גוף האדם – במחול, בד ומכחול – בציור, תוף או מיתרים – במוסיקה – ומפיקים מהם תוצרים אמנותיים מופלאים. כך גם בדיאלוג; ניתן לקחת את חומרי השיחה 'הלא מאולפים' (זרות, סתמיות, חשדנות, בדידות, כמיהה, זרות, חיבה, עוינות וכו') – ועל ידי בגרות, אינטליגנציה, ערנות, קשב, רגישות ואמפטיה – להתמירם לאמנות דיאלוגית. מי שהקדיש מחשבה וכתיבה מרובה לנושא הדיאלוג היה הפילוסוף היהודי הנפלא מרטין בובר.השיח 'אני הוא' הוא שיח מנוכר, זר, שבו המשוחח מתייחס לבן שיחו כאל חפץ. בעוד ששיח ה'אני אתה',בו האמין בובר  הוא שיח אישי, אינטימי, מתייחס לזולת בחום, מזכה אותו במלוא תשומת הלב. נוטה אל הדיאלוג.  בובר ראה ביכולת לקיים דיאלוג משהו שמבדיל ומציין את האדם מכל היצורים האחרים. משהו שמדגיש את האנוש שבו. " מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו" (פני אדם, עמ' 17). הוא רואה בפגישה בין שני בני אדם נוכחות של הדדיות, שעד שלא נתממשה – האדם עצמו לא בא לידי מימוש .

הפילוסוף והתיאולוג הגרמני היידיגר רואה בשיחה ובעיקר בדיאלוג דרך להגיע לישות, לפנים, למהות של הדברים. אז מהו זה שמאפיין את הדיבור האותנטי, והמפרידו מן הפטפוט העקר? ובכן, היידיגר מוצא בדיבור האותנטי – שני רכיבים חיוניים; ההקשבה והשתיקה. שני אלה מביאים לתוצר שלא קיים בדיבור העקר והכוונה להבנה. כי דרך ההקשבה והשתיקה ניתן להגיע להבנה. היידיגר לא רואה בהקשבה משהו מנוגד לדיבור אלא חלק ממנו. ההקשבה פותחת פתח לקיום משותף, זה המוביל להבנה של הזולת בשיחה. הקשבה חיונית כדי לתת מקום לזולת, לאפשר חלל מפרגן ותומך שבו הזולת יוכל למקם עצמו, למצוא עצמו ולתת לעצמו ביטוי. אך השתיקה חיונית כדי לאפשר לפן החבוי, לממד הרוחני – מקום.  ידועה אמרתו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק, לפיה צר הדבר שהאדם לומד לדבר לפני שהוא לומד לשתוק…וידועה האמרה שניתן לנו פה אחד ושתי אזניים-כדי שנקשיב כפליים . בפסיקתא דרב כהנא אנו קוראים על הטעם בהתחלת הלימוד התורני מפרשת ויקרא: כמו שהקרבנות טהורים, התינוקות טהורים: יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים. אולי אם נבוא טהורים נוכל להגיע לשיחה אחרת, של הקשבה אמיתית ,דיבור אמיתי.

 אסיים בשירו של קארל רוג'רס : הקשבה

הקשבה / קארל רוג'רס

מנהג ידוע הוא בתרבות היהודית ללכת ולקבל פני רב או אורח חשוב בשבת ומועד. בערבי שבתות אנו מארחים את מלאכי השרת: " שני מלאכי השרת מלוים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו". בליל הסדר אנחנו מבקשים לארח אצלינו את אליהו הנביא.

בסוכות אנחנו נוהגים לזמן אורחים מיוחדים: המקובלים הנהיגו מנהג של אושפיזין, שבעה אורחים לסוכה, לשבעת הימים, אורח ליום. שבעה אושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן יוסף ודוד. בכל יום מתמנה אורח אחר לראש החבורה, לפי הסדר. שבעה – כנראה שבעת הימים של מצות הישיבה בסוכה.

המנהג להזמין אורחים בעונת חג הסוכות נרמז בנביאים אחרונים: ביום ההוא תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה"(זכריה ג י). חוקרים סבורים שאבותינו נהגו עם תום הבציר והקיץ- ליקוט התאנים, להזמין אורחים ולכבדם בתירוש ובתנובת הארץ.

כך נוהגים גם הערבים בארץ שבמנהגיהם אנו מוצאים הד למסורת קדומה.

גם הרמב"ם כותב: מי שנועל דלתות חצרו בחג ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ומרי נפש , אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו".  אולם המקובלים כפי שניתן ללמוד מספר הזוהר בחרו אורחים מן המובחר. לא סתם אורחים יש להזמין לסוכה, סוכת השלום, לא "כל דכפין" כמו בפסח אלא שבעה שהטביעו חותם על תרבותנו.

מכיוון ששנים רבות הזמנו אושפיזין, אני מבקש השנה להזמין אושפיזות, נשים עבריות יהודיות שהטביעו את חותמן בעת העתיקה.

הראשונה היא חוה. על-פי הכתוב בפרק א', אדם וחוה נבראו יחדיו ביום השישי, לאחר שברא אלוהים את כל שאר העולם, הטבע ובעלי החיים:

. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:: היא קיבלה ידע, הבנה, אינטליגנציה, והיא אינה שומרת אותה לעצמה, אינה מנכסת את החכמה לעצמה כדי להיות בעמדה גבוהה יותר, שולטת, דומיננטית אלא היא משתפת את בן זוגה בה .

השניה היא רבקה. עבד אברהם יצא לארם נהריים כדי למלא את מבוקשו של אדונו, עד שהגיע לחרן בשעות הערב. לאחר שחיכה זמן מה ליד הבאר, באה לשם אישה טובת מראה. העבד ביקש ממנה – "הטי נא כדך ואשתה", והאישה השיבה – "שתה אדוני, גם אתה וגמליך אשקה". רבקה מתגלה כנערה בעלת לב טוב שנרתמת לעזור לזר ליד הבאר. היא לא שואלת שאלות: מי אתה? למה באת אל הבאר שלנו? – היא פשוט מגלה חמלה ונותנת מים.  היא אף דואגת לבעלי החיים הצמאים.

אח"כ היא אינה חוששת ומגלה עצמאות. כששואלים לפיה היא מעדיפה לצאת לארץ רחוקה ובלבד לא להישאר בבית אביה. ולבסוף היא מחליטה להתערב בסדרי החברה הפטריארכאלית הקדומה ומסובבת את העניינים כך שצעיר הבנים – יקבל בגלל אופיו ומזגו את הברכה הראשונה של אביו.

האושפיזות מס' שלוש הן בלהה וזלפה. בלהה וזלפה מופיעות בהיסטוריה היהודית בתור שפחותיהן של רחל ולאה, הן ניתנו להן על ידי אביהן לבן לרגל נישואיהן עם יעקב. המילה שפחות מכילה בתוכה את המילה "פחות" ואכן השפחות היו נחשבות פחותות יותר בדרגתן לעומת לאה ורחל, שהיו הגבירות, נשותיו של יעקב. על פי המדרש, בלהה וזלפה היו בנותיו של לבן שילדה לו אחת משפחותיו, ועל כן היו
בעצם אחיותיהם של רחל ולאה מצד האב. לפי מדרש זה, לאה ורחל נולדו מאמם הגבירה ואילו בלהה וזלפה נולדו לאמם השפחה אך כולן היו בנותיו של לבן. כמה שנים לאחר נישואיה, כאשר ראתה רחל כי היא לא מצליחה להרות והבינה שהיא עקרה, החליטה לנהוג כמנהג שרי אימנו, שנתנה את הגר לבעלה אברהם , על מנת שתוליד ממנו ילד. רחל הביאה את בלהה ליעקב, כדי שתצליח להרות וללדת וילדים אלו יחשבו במובן מסוים לילדיה של רחל. ואכן בלהה הרתה וילדה ליעקב שני בנים. רחל בחרה את שמותיהם וקראה להם דן ונפתלי. היה זה מנהג רווח באותה תקופה, בקרב עמי המזרח, שגבירה תיתן את שפחתה לבעלה כדי שתעמיד ממנו ילדים והילדים יחשבו לילדיה של הגבירה. לאה ילדה ליעקב כבר ארבעה בנים בעצמה, אך לא הסתפקה בכך. כאשר עמדה מלדת וסבלה מעקרות זמנית, נתנה גם היא את שפחתה זלפה ליעקב והביאה דרכה עוד ילדים. לכל אחת מהשפחות נולדו שני בנים, לבלהה דן ונפתלי ולזלפה נולדו גד ואשר. כל אחת מהגבירות זכתה וילדה שני בנים לאחר הולדת ילדי השפחה, רחל ילדה את יוסף ובנימין ולאה ילדה את ישככר וזבולון. בלהה וזלפה הן אמהות האומה לא  פחות  מלאה ורחל. הן אמותיהן של שליש משבטי ישראל. הן ראויות  לאהבתנו  ולעזרתנו לשיפור מעמדן כי  הן בעמדה של נחיתות וקולן לא נשמע. הן המשרתות ,השפחות , העובד הזר, שוטפי הכלים והמטפלות הסיעודיות שאנו לא רואים לעיתים.

האושפיזה הרביעית  היא נועה בת צלופחד. נועה ואחיותיה בנות צְלָפְחָד הן חמש בנות המוזכרות במקרא בעיקר בספר במדבר. חמש הבנות הן: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה, והן הביאו לחידוש הלכתי לפיו בנות יורשות את רכוש אביהן כאשר אין בנים זכרים. במקרא מתואר שבנות צלפחד הסבירו למשה רבנו כי אביהן נפטר ללא בנים זכרים, וכעת, על פי ההלכות שחודשו עד כה, לא תהיה לו נחלה בארץ ישראל, לכן בקשו בנות צלפחד שיותר להן לירש את אביהן. משה הפנה את הבקשה אל האלוהים שאישר את ירושת הבנות וקבע את הלכות הירושה של אלו אשר מתו ללא בנים. תקדים זה מיוחד במינו, בכך שהוא מהווה התפתחות תוך-הלכתית שמתוארת במקרא עצמו.  היא נציגה של נשים שאינן משלימות עם החוק המפלה ופועלות לתיקונו. היא דוגמא לאיחוד הכוחות הנשיים המשמיעים קול זעקה ותובעות את תיקון העוול למען חברה צודקת יותר.

האושפיזה החמישית היא אמו של שמשון. שמה אינו מוזכר ובתנ"ך היא מכונה אשת מנוח, אולם לפי התלמוד הבבלי‏^[1], היה שמה "הַצְלֶלְפּוֹנִי" ומוצאה היה משבט יהודה. על שמה נקרא המושב צלפון שליד בית שמש.

במקרא כאמור שמה לא מוזכר, למרות שלה נגלה מלאך האלוהים, היא האחראית ללידתו של שמשון,  והיא המקבלת הוראות כיצד לנהוג בזמן הריונה. לא רק שהמלאך נגלה אליה פעמיים אלא שהיא משתפת את מנוח בכל מה שאירע לה. היא מוזמנת לסוכתנו בזכות היותה אנונימית. לכבודן של גיבורות , סופרות ומשוררות, נשים טובות ומשפיעות שנותרו באלמוניותן- בחייהן ובמותן.

האושפיזה השישית היא מיכל. מיכל היא האשה היחידה שהתנ"ך כותב במפורש על אהבתה. דוד ,כמו שאול אביה, מנצלים את נשיותה: שאול  כדי לפתות את דוד ובסוף להרגו  ודוד , כדי להתקרב למלוכה ולהיות חלק ממשפחתה.

מיכל אוהבת את דוד ומבינה שאביה רוצה להרגו ולכן היא מוציאה לפועל תכנית חכמה המעידה על אומץ, חשיבה לא שגרתית והרבה מאד קור רוח. היא מורידה וממלטת  את דוד מהחלון ובמיטתו היא שמה דברים שונים תחת השמיכה כדי לדמות תורת גוף. כששאול מבקש להביא את דוד אליו היא אומרת לו שהוא חולה , ועד שמתגלית התרמית דוד נמלט. היא אינה יוצרת קרע בינה לבין אביה, וטוענת שהמזימה היתה של דוד.היא מסכנת את חייה למען אהובה. היא מעדיפה שדוד יחיה בלעדיה ובלבד שיחיה.

כשדוד מומלך על כל שבטי ישראל ועולה בתהלוכה ססגונית לירושלים היא בזה לו ואומרת שהוא עושה צחוק מעצמו וכך לא מתנהג מלך. ואז דוד משפיל אותה ואומר לה כי הוא מעדיף את חברת עבדיו ואיתם ירקוד לפני אלוהים שבחר בו והעדיפו על פני אביה ואחיה –  ובכך הוא פותח את פצע הזיכרון שלה שהרי הם נטבחו בקרב. היא דוגמא לאהבה עמוקה ולכיבוד המעמד המשפחתי.

האושפיזה השביעית היא אמא שלום. אימא שלום חייתה בדור השני לתנאים, בין חורבן בית שני למרד בר כוכבא, והיא מהנשים המעטות המוזכרות בשמן בתלמוד. אימא שלום הייתה בת למשפחה מיוחסת: בתו של נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אחותו של רבן גמליאל דיבנה, אף הוא נשיא הסנהדרין, ואשתו של רבי אליעזר, מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. התלמוד מביא סיפורים אחדים על מעשיה של אימא שלום. במסכת שבת (קטז, ע"א) מסופר על מזימה של אימא שלום ואחיה, רבן גמליאל, להוכיח שדיין גוי לוקח שוחד. כלומר היא חושפת שחיתויות.

בסוף סיפור תנורו של עכנאי, שבו כפה רבן גמליאל דיבנה את דעתו על רבי אליעזר, מסופר כי אימא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר, השגיחה על רבי אליעזר שלא ייפול אפיים ארצה, משום שחששה שבתפילה במצב זה יתחנן על צערו וייענש אחיה על כך. יום אחד הופנתה תשומת לבה לעני, ורבי אליעזר נפל אפיים ארצה. ראתה זאת אימא שלום ואמרה לו "קום, קטלת את אחי", ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר על מותו. לשאלתו של רבי אליעזר, מנין לה שאחיה מת, ענתה "כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".  סיום הסיפור במותו של הנשיא רבן גמליאל מעביר את נקודת הכובד מן המחלוקת שבבית-המדרש, שאותה הדגיש הסיפור התנאי, לסוגיית 'אונאת דברים ומחירה'. דמותה של אמא שלום מבליטה את מקומה של האשה לאורך כל הסוגיה. הדברים המקובלים עליה 'מבית אבי אבא' הם סגירת מעגל, שהלא המימרה שאותה היא מצטטת כבר הופיעה בסוגיה, מפיו של האמורא רב חסדא. מאחר שאמא שלום היא אחותו של רבן גמליאל, הרי ש'אבי אבא' שלה הוא גם 'אבי אבא' שלו. בביתו שלו לימדו על איסור אונאה. היה עליו להזהר באונאתו של רבי אליעזר. משלא עשה כן, שילם בחייו. 

התפילה הראשונה שהייתה משמעותית בחיי הייתה "כל נדרי".

סמוך לחמש, היינו צועדים, אבא ואני לבית הכנסת.

"המקום השמור" של אבא היה אי -שם בספסלים האחרונים, כפי שמקובל ממי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו והוא משלם את המינימום הנדרש. אני נדחקתי בינו לבין שכנו, כולי דרוך לקראת הרגע המרומם והקדוש.

שלוש פעמים ברצף, כל שנה, עד שהמנגינה הזו, הבוכייה, המתחילה בתחנון שקט ועולה לטונים גבוהים, נחרתת עמוק  בזיכרון המוזיקלי-יהודי שלי, וכשאבא ואמא יבואו אח"כ מבית-הכנסת ויחוו את דעתם, איך היה השנה החזן, והאם נהנו מה-"כלנדרי"-במלעיל, אני כבר לא בטוח כל כך אם זו תפילת כל נדרי או קול נדרי.

נוסחת התרת הנדרים, "כל נדרי" היא אחד הסמלים המרכיבים את יום השיא של הדתיות היהודית, יום הכיפורים. ככל סמל גדול, הוא רב משמעי, ופוגע בנימי הנפש העמוקים.  ככל שהמעמד חגיגי ומרטיט לבבות – עם פתיחת ארון הקודש והוצאת ספרי התורה, אמירת הפתיחה "בישיבה של מעלה…" הניגון החודר ללב והחזרה על התפילה שלוש פעמים,  כך הניגוד המשווע לנוסח המשפטני היבש של התרת  הנדרים. עניין התרת נדרים בתחילת השנה, ללא תפילה מיוחדת, מופיע כבר בתלמוד בבלי (בעקבות המשנה): "הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל"^. בהמשך הסוגיה בתלמוד ישנה מחלוקת באיזה תנאים תקפה הודעת ביטול נדרים זו, ומהדיון עולה שחלק מאמוראי בבל התנגדו בחריפות לרעיון של ביטול נדרים באופן זה כלאחר יד.  לא ידוע בוודאות מתי חוברה התפילה או הוכנסה לסדר התפילה, ומדוע הועתק נושא התרת הנדרים מראש השנה ליום כיפור. הנוסחאות הקדומות של התפילה מובאות לראשונה במקורות בבליים כמו סדר רב עמרם גאון ואצל רב האי גאון – אמנם בצירוף הסתייגויות חריפות מאמירתה ומקובל לשער שחוברה בתחילת תקופת הגאונים.

מצוי כאן פער בין התפילה לבין הזמן והמקום בליטורגיה שבהם היא נאמרת- זמן ומקום המעוררים אווירה נרגשת ודרמטית.

מצוי גם פער נוסף- התפילה מתירה לנו באופן מקיף את כל הנדרים אך אם נהיה צמודים להלכה הרי שההיתר הוא מוגבל מאד.

מדוע אם כן דבקו יהודים במנהג הזה?

בראשית המאה העשרים זכה רעיון היסטורי רומנטי בנושא "כל נדרי" לתפוצה רחבה. הרעיון היה שאמירת "כל נדרי" ביום  הכיפורים, עם הלחן המרטיט אותה השתרשה בקרב קהילות אנוסים בספרד הנוצרית. האנוסים ביטלו כביכול אחת לשנה את התחייבויותיהם הנוצריות שקיבלו על עצמם בעל כרחם. אך סברה זו מתעלמת מהעובדה שהמנהג היה נפוץ גם במקומות ובזמנים בהם לא היה לחץ וכפיה נוצרית, או במקומות ללא  קהילות של אנוסים.

המנהג השתרש במיוחד בקהילות אשכנזיות כולל הלחן המיוחד, אך באשכנז- דרום גרמניה וצפון צרפת לא פעלו קהילות אנוסים.

סברה אחרת הועלתה, שהמנהג הינו ארץ ישראלי, ונועד לתקוף את הקראים. הקראים תקפו את שיטת התלמוד בכל הנוגע להתרת נדרים. התפילה נועדה לפרסם שנושא התרת הנדרים ממשיך ומתקיים והוא באחריותה של היהדות הרבנית. אין בסברה זו להסביר את החיוניות של התפילה במשך הדורות ,שנים רבות לאחר שוך המחלוקת עם הקראים.

אם כן, השאלה מדוע דבקו יהודים החל מימי הביניים במנהג לפתוח את יום הכיפורים באמירת "כל נדרי" –נשארה  פתוחה.

אנסה להציג בפניכם תיאוריה  אחרת:

אתחיל בדיבור כללי על טיבם של מעמדות טכסיים גדולים- ויום הכיפורים הוא דוגמה לכך. הוא מהווה טכס במהלך חיי הכלל והיחיד, שבו מתבונן האדם בעצמו, והחברה מחדדת את מסריה ואת זהותה. התפילות מנסות ליצור רגעי התעלות , מה שאינו קורה דרך קבע בשגרת חיינו. מצב טכסי פורץ את חיי השגרה ומאפשר לאדם שחרור זמני מהמבנה החברתי ומתפקידיו המוגדרים בסביבתו, ויכולת התבוננות מאופקת בטיב חיי השגרה ובמקומו בתוך הסדר הכולל.

ביום הכיפורים עורך אדם מישראל  עימות חד ודרמטי עם כמה נושאים מרכזיים בחייו: החטא והכפרה, הדין והרחמים, החיים והמוות. יום זה נועד ליישר את ההדורים בין האדם למקום ובין אדם לחברו. יום היטהרות מוחלט,לובשים לבן( סמל לבגדי מתים או למלאכים), מזכירים את נשמות הנפטרים מהמשפחה והקהילה, רעיון התשובה גם כן בא לידי ביטוי : אדם מישראל מבקש ליישר את כל מה שהתעקם והתעוות, ביחסיו עם המקום וביחסיו עם בני אדם. וכל זאת תוך עינוי הנפש.כלומר יש כאן ניסיון להפקיע את האדם ממילוי  תפקידיו השגרתיים בתחום חיי החברה והמשפחה- בהם הוא נתון בכל יום אחר בשנה.

היציאה משגרה כוללת גם הפסקה מדרך הטבע של תחרות וקנאה ובמקומם כניסה לתוך מציאות זמנית של אהבה ורעות. כך למשל אנו אומרים בפעם היחידה במשך השנה את פסוק המלווה את קריאת שמע:"ברוך שם כבוד מלכותו" – בקול , וההסבר הוא  כי הציבור השרוי ביום צום ותענית- יוצא ממצבו השגרתי ומתקרב למעמד מלאכי השרת הרגילים לומר פסוק זה.

כעת, משהבנו את הרעיון של טכס  גדול ולא שגרתי נמשיך בתכני היום הקדוש (יוה"כ הוא היחיד מבין מועדי השנה היהודית המכונה גם "היום הקדוש"). 

אנחנו מתייחסים באופן נרחב ורב משמעי לנושא המוות. למשל : במנהג העממי של ה"כפרות". למרות גינויי  הפוסקים, נפוץ המנהג בכל תפוצות ישראל פרט לתימן.

לשחיטת העוף קודמת אמירת הביטוי:"זה חליפתי ,זה כפרתי, זה התרנגול ילך לשחיטה ואני אכנס לחיים טובים ושלום". זהו ביטוי לתפיסה שהתרנגול הולך במקומו של האדם למוות.

אנחנו מתירים לעבריינים להתפלל עמנו. העבריינים הם היהודים העוברים על גזירות וחרמות הקהל. המשמעות היא שהמתפלל מסיר את המחיצות המצויות  בנסיבות חייו הרגילים. הקהל מתיר לאלה שהוחרמו מלהשתתף בכל ימות השנה בגלל עבירות על תקנות,כי הוא חש שתפילת העבריינים נחוצה לשלמות תפילת הציבור כולו.

כלומר ביום הקדוש אנו מתנתקים מהתפקיד הארצי הרגיל ועוברים לפאזה אחרת.

אמירת "כל נדרי" היא רק חלק ממעמד הפתיחה. התרת הנדרים, באמירת "כל נדרי", באה להתיר את קשרי החברה, לשחרר את תפקידינו הידועים מראש, לקראת כניסה למעמד של קדושה, לתוכו של יום ששולטים בו הענווה והביטול העצמי.

אם כן, למרות הנוסח המשפטי והיבש העומד בניגוד לאווירה הדרמטית והמרגשת המקיפה את התפילה, נוכל כעת לסגור את השאלה: התרת הנדרים היא המשך טבעי להכרזה על היתר התפילה עם העבריינים. הנוסח בא לחזק את התחושה של המתפלל. הוא נועד לפרק את כל הקשרים האנושיים הכרוכים בעולם המוחשי הארצי, עולם חולף ובלתי מוחשי כרגע, ולהעמיד את המתפלל על סיפו של יום קדוש, עירום משגרה, מתחרות, מקנאה, מעולם החומר- מול הקדושה, הרוח ,המימד הנשגב. עומק משמעות אמירת "כל נדרי" הוא בחידוד הכרתו של המאמין בחולשתם של קשרי איסורים, שבועות, נידויים וכו' של בני האדם.

בפתחה של שנת תשע"ד- תהא שנה עטורת דרכי נעם, לאחר שהגשמנו את מאווינו להיכנס למשכננו החדש,  אני מציע לנו לעמוד ולקחת על עצמנו הבטחות  ולא רק לבטל נדרים: למשל  לפני שנחנו מדברים … נקשיב! לפני שאנחנו כותבים … נחשוב! לפני שנתן ביקורת … נבדוק! לפני שנפגע במישהו… נרגיש! לפני שאנחנו  מתפללים … נסלח! לפני שנבזבז… נרוויח! לפני שנוותר… ננסה! לפני שנמות… נחייה!!!   חתימה טובה ושבת שלום.

יש לנו חלום

היום לפני חמישים שנה ב-28 לאוגוסט 1963 עמד פעיל זכויות האדם האמריקאי מרטין לותר קינג לפני קהל של רבע מליון איש ליד האנדרטה לזכרו של לינקולן בושינגטון ונאם את מה שהפך לאחד הנאומים הידועים בהיסטוריה. הנאום התפרסם לא רק זכות מלאכת המחשבת הרטורית ומשנתו החשובה של מרטין לותר קינג אלא בזכות קטע אחד קצר.

ברגע אחד נשמע קריאה נרגשת מהקהל Tell them about the dream Martin, תספר להם על החלום! מרטין לותר קינג הניח את הדף בצד ואילתר – I have a dream, יש לי חלום, חלום על צדק, על שיוויון על אחווה. חלום על אומה שמגשימה את הערכים שבזכותם קמה ושעליהם נלחמה.

היום אנו מציינים את שבת שובה, שבת שמוקדשת לחשבון נפש, להכנה לשינוי לקראת השנה החדשה, זה הזמן שלנו לחלום. אבל למה בכלל להשתמש במונח חלום, כדי לתאר חזון, תכנון לעתיד או החלטה חשובה. האם יש בכלל קשר בין הפעילות המוחית שלנו במהלך שנת הלילה לבין החלום שמרטין לותר קינג דיבר עליו?

ככל הנראה בתקופת הנביאים רבים חשבו שהאל מתגלה לאדם בזמן החלום. זה מעלה את השאלה האם חלומות יכולים להיות בסיס לנבואה או שאלוהים צריך להתגלות לאדם בשעה של ערות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. כאשר אומר הנביא ירמיה (כג, כח) הנביא אשר איתו חלום יספר חלום ואשר דברי איתו יספר דברי אמת, נדמה כי פירוש הדברים הוא שחלום איננו מכיל את דברי האל. אך מצד שני ישנם חלומות שהייתה להם משמעות רבה ותוכן נבואי היכול ללמד על העתיד, חלום המלאכים של יעקב, חלומותיו של יוסף ואפילו חלומות פרעה ושריו שיוסף פירש. איך ניישב את הסתירה הזו.

בעיני הפתרון הוא כזה – לעתים אלוהים פונה לנביא באופן ישיר ואז הוא מתבטא באופן ברור ובהיר לחלוטין ובשעת ערות. לעתים אלוהים שולח מסר מוצפן במהלך החלום, מכיוון שהמסר הזה מוצפן אדם רגיל איננו יכול לפרש אותו ולדעת מה משמעותו, רק נביא מצויד במפתח הפרשני שמאפשר לפרש את החלום ולזהות את תוכנו האמיתי. החלומות המוצפנים משודרים אם תרצו בתדר פתוח ויכולים להגיע גם לאנשים שאין בהם זיק של נבואה. ההשראה הנבואית היא אם כן לא במהלך החלום עצמו אלא במפתח הפרשני הנמצא בידי הנביא לבדו.

הניתוח הזה משתלב בתיאור המודרני של מהות החלום מבית מדרשו של פרויד. התפיסה של פרויד היא שהחלומות מבוססים על ארועים שארעו בעבר ואינם יכולים לתת מידע חדש על העתיד. החלום הוא לרוב הבעת משאלה של החולם שעוברת עיבוד והסתרה באופן שמחליף מסרים ברורים בסמלים שמשמעותם לא ברורה לעתים לחולם במהלך החלום עצמו. בשלב של ערות כל בני האדם קולטים רשמים מסביבתם ומנתחים אותם באופן רציונלי. אבל מכיוון שבשעת ערות רוב בני האדם מפחדים, חושבים יותר מדי או מחפשים צידוקים הם לא מסוגלים לקלוט את תפקידם ההיסטורי בשעת ערות אבל נחשפים אליו בשעת חלום.

אך גם בשעת החלום האדם שאיננו נביא איננו מסוגל להתמודד עם המסר שהוא מקבל. הנביא הוא אדם שיש לו האומץ והחזון לקחת את הרשמים הללו ולקרוא בהם את רצון האל ולאחר מכן להפוך אותם למציאות. נביא יכול לקבל רשמים מאדם חולם אחר ובאמצעות החשיבה המעמיקה שלו להסיק מהם את רצון האל.

כך לדוגמא החלום של פרעה הפרות הרעות והפרות טובות הבשר הוא עיבוד של עובדות שפרעה מודע אליהם מכוח תפקידו הרם. עובדות על מצב החקלאות במצרים, על המצב הגיאופוליטי באזור וכדומה. יוסף ששהה באותו זמן בכלא לא היה יכול להיות מודע לעובדות הללו. פרעה לא הבין את הצורך להיערך לשנות הרעב בשעת ערות וכלל לא הבין את פירושו של החלום. יוסף לעומת זאת יכול היה להבין את העובדות הללו גם לאחר שעברו עיבוד לשפת החלום ולהסיק מתוכן את רצון האל.

שנה חדשה היא הזדמנות לחלומות חדשים, מי שחולם ולוחם כדי שחלומותיו יתגשמו גם יצליח. בנאומו של מרטין לותר קינג הוא הזכיר את הנשיא האמריקאי הגדול לינקולן שהשקיף עליו מהאנדרטה שלו. סבא שלי חינך את אימא שלי לאור האמרה המפורסמת של לינקולן – מי שיודע מה שהוא רוצה, כולם מפנים לו את הדרך. בזכות דרך החשיבה הזו אנחנו עומדים כאן היום, בבניין חדש ויכולים לחלום על עתיד טוב יותר.

מאחורי צילו של לינקולן עמדו צילו של משחרר עבדים גדול עוד יותר, הגדול ביותר בהיסטוריה – הלא הוא משה רבינו. כשמשה הולך למות בהר נבו פונה אליו אלוהים במילים "בעצם היום הזה… עלה על הר העברים הזה הר נבו". רש"י מסביר שעוד פעמיים במקרא מופיע הביטוי הזה – כשנח בא אל התיבה וכשבני ישראל יצאו במצרים. משה לא פחד להוציא את ישראל ממצרים בחצי היום למול כל צבא מצרים, ממש כשם שנח בשעתו לא פחד לעלות לתבה מול חרונם של אנשי דור המבול. בסופה של פרשת האזינו לא משה לא מפחד למות בדרך שצוותה עליה, הוא יודע שאיש איננו יכול לעצור בעדו ובעד החלום שלו.

שנה חדשה היא הזדמנות חדשה לחלום. בשנה החדשה הזו יש לנו חלום, להפוך את הבניין הזה לאבן שואבת לכל תאב דעת, אוהב ספר ואוהב אדם בישראל. יש לנו חלום, להקים קהילה חזקה שתתרום ותסייע לכל מי שזקוק לעזרתנו ותסביר פנים לכל הבא בשעריה. בשנה החדשה הזו יש לנו חלום.

אני מבקש לפתוח את דרשת  ערב יום הכיפורים של תשע"ג בסיפור אישי:

בשנת 1999, נסענו אשתי ושני בני, השלישי עוד לא היה, לחו"ל. היעד אותה שנה היה בריטניה.  והימים ימי חגי תשרי, ובערב יום הכיפורים, נזדמנו לקרדיף בירת ווילס. בנסותי לברר בטוריסט אינפור' על בתי כנסת הבהירה לי הפקידה במקום שיש לה כתובת רק של בית כנסת רפורמי.

מה זה בית כנסת רפורמי שאלה אשתי?

אין לי שמץ של מושג עניתי, אבל נדמה לי שאם התפילה בבית הכנסת האורתודוקסי של אבי ז"ל אורכת בערב יום כיפור כשעה וחצי הרי שאצל הרפורמים זה בטח יארך חצי שעה,גג.

בשעה היעודה התייצבנו במקום. קיבלו את פנינו בוורד אדום, ניתנו לנו מחזורים הנחו אותנו למקומנו-  והתיישבנו זה לצד זו, רחמנא ליצלן, והילדים בינינו.

בבית הכנסת של אבי- הייתי רגיל לעמוד לצידו (הוא כמובן רכש כסא ל"ימים הנוראים") ולנסות להבין היכן ומה קוראים: אחרי כל נדרי אבד כל קשר בין החזן, אבי וביני: לשאלתי היכן קוראים הצביע אבי על עמוד מסוים ובעוד אני מנסה לכוון את נשמתי ולדייק במילים שאותם אני מפנה לאלוהים, לנסות ולומר לא רק את המילים הכתובות אלא גם להבין את מה שעומד מאחוריהן, לנסות ולהתחבר, התקדמתי שני עמודים ולתדהמתי ראיתי שאבי כבר 10 עמודים לפני. איך הגעת כל כך מהר לשם שאלתי? שששששש ליטף אותי אבי ועודדני בשתיקתו להמשיך הלאה. לא הבנתי מי קורא מה, מה אני קורא, ומה האוסף של המילים שאותם אני רוצה ומתאים לי לומר . מהון להון נגמרה התפילה, גם ללא תפילתי, והרב החל בדרשתו, זו הייתה לרוב רווית קנאות, לאומנות, התעסקות בטקסיות במקום בערכים, וזה היה הזמן שבו יצאנו החוצה למפגש השכונתי : פעם בשנה נפגשנו עם חברינו לספסל הלימודים שלא ראינו מאז יום כיפור שעבר.

והנה- אני יושב בקרדיף בירת ווילס, רב ורבה מנחים את התפילה, מקהלת ילדים מלוה את תפילתם בשירת מלאכים אפופת קדושה, והתפילה  מובנת, מוסברת, ונאמרת בניחותא.  ובין קטע תפילה אחד למשנהו, קוראים הרב והרבה שיר של לאה גולדברג או זלדה וקטע הגות של בובר או השל, והדרשה- דרשה של מתינות יהודית והומניזם, ערכי מוסר שציוונו נביאי ישראל, התחדשות יהודית , ואני מרגיש  תחושה של התעלות רוחנית. אני לא רוצה שהערב יגמר.

שעתיים ישבנו בתפילה ובשירה ולא חשנו כיצד הזמן עובר, וכשיצאנו , קרדיף כבר החשיכה, ואמרתי לאשתי, כמה חבל שבארץ אנחנו לא יכולים לחוות חג בצורה שכזו. ומודעה בעיתון העיר התל-אביבי מספר שבועות לאחר מכן הובילה אותי לירושלים להגיש את מועמדותי ללימודי רבנות בהיבריו יוניון קולג' – המכון ללימודי יהדות מטעם התנועה ליהדות מתקדמת. מכיוון שלימודי האקדמיים הסתכמו אותה עת בלימודי רפואה ורפואת שיניים, נדרשתי לתואר שני באחד מתחומי מדעי היהדות. כך חזרתי לכור מחצבתי-אונ' תל-אביב והתחלתי ללמוד  היסטוריה של עם ישראל, לתואר ראשון ולפני חודשיים קיבלתי את התואר השני בטקס מרשים בתל-אביב. בד בבד התחלתי לפקוד  את הקהילות הרפורמיות: בנתניה ובתל-אביב. את בר המצווה של ילדי כבר ערכתי בבית כנסת רפורמי.

כעת למה אני מספר כל זאת? יכולתי להמשיך ולהיות רופא במרפאתי, ליהנות מיום מנוחה לספורט ולעסוק  בתחביב זה או אחר במקום לעשות את המסע הרבני הזה?

אבל השעה דוחקת, חברות וחברים ואם נתכנס רק פעם בשנה ביום כיפור לתפילה ולימוד, להכרה העמקה והנחלת זהותנו היהודית, אנחנו נסיים את החלום והחזון הציוני בשמורת טבע.

האיום הגרעיני של אירן מפחיד אותי פחות מההשתלטות הבוטה של האורתודוקסיה  החרדית  והלאומנית על החברה הישראלית.

רבנים מחזיקים בעמדת השפעה בחברה הישראלית. עפ"י סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חמישים וארבעה% מאזרחיה היהודים של המדינה סבורים שיש להתייעץ ברבנים בקבלת החלטות של מדיניות.

כיצד אם כן משתמשים רבנים בהשפעתם? רבני הציונות הדתית הוציאו "מכתב הרבנים" המבקש להדיר ערבים מערי ישראל, את "תורת המלך" המתירה את דמם, את הסירוב לציית לשלטון החוק של הרב דב ליאור ואת עשרות הרבנים התומכים בסרבנות זו . גם הרבנות החרדית מפליאה לעשות: את ההכשר שנתן הרב עובדיה לגיור הצהלי, פסל הרב אלישיב ובעקבות כך הושגה פשרה הממשיכה בהטלת הספק באלפי הגרים בצה"ל. והכול- הגזענות, הסרבנות, חוסר אנושיות והונאת הגר- בשם הדת.

מה גדול המרחק בין המופע הרבני הזה לבין מסורת רבנית בתולדות עם ישראל. האחריות לטובת הציבור, שיקול הדעת הרחב, האיזון בין הפוליטי לבין הדתי, כל אלה היו כח מניע מרכזי שבאמצעותו הצליחו רבנים לאורך ההיסטוריה  לשמר את ייחודנו כקבוצה דתית ואתנית.

כידוע קל להחמיר וקשה להקל וכך במציאות של עליה מרוסיה ננעלו שערי היהדות בפני כשליש מליון ישראלים שהם ברובם "מזרע ישראל". היכן הם הרבנים שיפתחו "הלכה ציונית", שתייחס משמעות דתית להקרבה אישית ולאקט של שותפות גורל של חיילים עולים המסיימים את מסע הכומתה של הצנחנים? הללו צועקים במעשיהם, "עמך עמי", וההנהגה הרבנית של הדור, גם הרפורמית מפנה להם עורף ודורשת מהם גיור.

עד לפני 200 שנה לא הייתה התרבות היהודית דבר מלבד הדת, אמר אריה דרעי בכנס בהרצליה לפני מס' שנים במושב בנושא החינוך לזהות יהודית. מאז הביאה איתה היהדות החילונית השכלה אבל לא תרבות, אמר. התרבות היהודית החילונית מזוהה בעיניו עם תוכניות הריאליטי בטלביזיה. וכך יכול להיות רק מכנה משותף אחד לבסיס הדו-שיח בשאלת הזהות היהודית: האמונה שאלוהים ברא את העולם ונתן לנו את התורה. כל השאר חסר ערך תרבותי בעיניו.

הערותיו של דרעי, מעידות על חשיבה סדורה כמו גם של המחנה החרדי כולו: חוסר הבנת העובדה, שב-200 השנים האחרונות צמחו זהויות יהודיות חדשות ובכללן התנועה הרפורמית והחילוניות היהודית והללו הולידו יצירה תרבותית ענפה. דבריו של דרעי, המזהים את היהדות החילונית עם תכנית "האח הגדול" והשוואתו של ח"כ גפני את היהדות הרפורמית ל"קרקס" מעידים על בורות ביחס להישגיה הכבירים:  החל ב- 160 חתני פרס נובל, עבור במסורת עשירה של פילוסופים, של ספרות שירה ומוסיקה וכלה בעולם התרבות הישראלית השוקק.

דרעי וחבריו ממשיכים את המיתוס שקבע החזון אי"ש ולפיו היהדות החילונית היא "עגלה ריקה", שלא יצרה דבר העשוי להשתוות למורשת היהודית הדתית בת אלפי השנים.

הגיע הזמן שנפסיק להיות מיעוט:  בין יתר הישגיה של היהדות החילונית היה הקמת המדינה, והעגלה הריקה של התרבות היהודית כוללת, אם אמנה רק את אלה שחיו במאה ה20, פילוסופים כמו בובר והרמן כהן סופרים כמו פרימו לוי, ובשביס זינגר, מוזיקאים כמו גורג' גרשווין וארתור רובינשטיין, ציירים כמו שאגאל וגוטליב אנשי תרבות מדע ורוח שהעשירו את התרבות היהודית ואת התרבות האנושית כולה. גם העגלה העברית -ישראלית יכולה להתברך בתכנה המרשים: ביאליק וטשרניחובסקי, אלתרמן ועמיחי, עגנון ,עמוס עוז, א.ב יהושע ודויד גרוסמן, נעמי שמר חיים חפר ואהוד מנור, סשה ארגוב ווילנסקי, נחום גוטמן, ארדון והרשימה רבותי כל כך ארוכה שעד נעילה לא אסיימה. עוד שנה חלפה. זמן של איחולים וברכות. רובנו בגיל שצבר מספיק זמן המאפשר לערוך כמה מחשבונות הנפש הממתינים בתור המתארך.

קשה להתווכח עם קהלת שפסק כבר בשורה הראשונה בספרו ש"הבל הבלים הכל הבל… דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת… כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא… מה שהיה הוא שיהיה… אין חדש תחת השמש". מוזר, הרי הוא כמלך בירושלים, ידע מקרוב את תמורות העיתים העזות ואת תהפוכות הגורל, את ההפתעות המרעישות, גם את ה"לא ייאמן" המכה אותנו בתמהון ובתדהמה. ואעפ"כ כתב את אשר כתב. ספק אם שיער שניל ארמסטרונג המנוח יצעד על הירח. הוא גם לא העלה בדעתו שהתחממות כדה"א, בשל חטאינו, עלולה להמס את קרחוני הקוטב ואלה, לא עלינו, יגרמו לגובה פני הים לעלות.

כתב א.צ.ג: הגענו לגבורות במתן כפינו/הגענו שמימה באווירונינו/ אך קערת הפלא משם לא הבאנו/אל תחתית חיינו". העובדה שהמטוס מהיר מן הסוס אינה משנה מהותית את מצבו של האדם. אלתרמן בספרו שמחת עניים" פותח ומסיים ב"לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל. הוא כותב זאת בשם כל שנגזר מן האהבה והאמונה, מן הנדר התקווה והזיכרון מקשרי הקשרים שאנו אחוזים בהם ומחויבים להם, מן הערכים שקודשו, שעליהם נותן אדם את נפשו.

מה הקשר שלנו לתרבות, למסורת ולדת היהודית?

נדמה לי כי מהותה של היהדות היא שהדת, המסורת התרבות והלאומיות נובעים וניזונים זה מזה.העובדה,שהנושאים כרוכים זה בזה, עוררה בעיות תיאולוגיות, פילוסופיות וערכיות. כבר המקרא, מכיל ויכוחים סמויים וגלויים בשאלות עקרוניות כגון: דמות האל, דמות האדם, תכלית חייו, דמות החברה והמנהיגות הראויים. בהמשך ניתן לראות ויכוחים כאלו אצל חז"ל, הוגים, פרשנים, אנשי רוח ומנהיגים לאורך הדורות. בחכמתם הרבה, הם אפשרו לכולם, בעלי עמדות שונות וקיצוניות להסתופף תחת כנפי היהדות ולהתייחס, איש איש לפי דרכו והבנתו לאותם מקורות, והנהיגו 'שבעים פנים לתורה'.

אנו מחויבים לדיון רב הדורות. הדיון חייב להיות מעמיק מכבד ומלומד. עלינו לברר את השאלה העקרונית כיצד אנו מתייחסים ליסודות שונים ביהדות (הן בהגות והן בישום הטקסי )?

מה מאפשר לנו להשתמש ביסודות מעולם היהדות (ואולי גם אחרים) ולשלב אותם בחיינו.

מהם גבולות השימוש ב"דרש" כדי להכשיר את מה שנראה בעיננו בעייתי, מה יוציא טקסט או מנהג מ"פשוטו ההלכתי", שבו איננו מאמינים ולפיכך גם לא מחויבים, ל"ערך תרבותי" שמקובל וחשוב בעיננו?

אברהם יהושע השל כתב כי בשעת התפילה אין אנו פורשים מן העולם אלא משקיפים עליו מנקודה שמחוצה לו. האני –איננו הציר המרכזי של הגלגל המסתובב אלא אחד החישוקים שבו.התפילה אינה סם חיים ואינה תחליף לפעילותנו היומיומית, אלא "משולה היא לקרן אור מן הפנס בחושך לפנינו. באור זה אנו, המגששים והנכשלים בכל צעד, מגלים היכן אנו נמצאים, מה סביבנו ומהי הדרך שעלינו ללכת בה."

אני מאחל לכולנו שנלך השנה לא במקום שיש בו שביל אלא במקום שבו אין שביל אך השארנו בו את עקבותינו.

שנעשה את יהדותנו כדברי הנביא מיכה המורשתי "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך". ויש השמים את הפסיק אחרי הצנע לכת, אמור מעתה: אם תעשה משפט צדק וחסד ותצניע לכת- אז תגיע לדרגת השלמות:  להיות עם האלוהים.

גמר חתימה טובה.

לאחר שתיאר משה בפרשה הקודמת "כי תבוא",את הטובות ,ואת הרעות שתבאנה על ישראל לפי מעשיו, אנו קוראים סמוך לסיום הפרשה : "אלה דברי הברית אשר צוה יהוה את משה " וגו'.

פרשת "ניצבים" מתחילה בפרק כ"ט פס' ט: " אתם ניצבים היום כלכם לפני יהוה אלהיכם,ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם,כל איש ישראל:טפכם,נשיכם,וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך: לעברך בברית יהוה אלהיך… אשר יהוה אלהיך כרת עמך היום… ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום"וגו.

ר' חיים בן עטר פרשן תורה ומקובל בן המאה ה-18 התייחס לפסוקים אלו בספר הפרושים שכתב למקרא  "אור החיים",וכך הקשה:

ראשית ,מדוע יש צורך בברית נוספת על הברית האמורה בפרשת "כי תבוא"? ואם רצה אלוהים להוסיף פרטים בברית אשר לא הזכיר קודם לכן  מדוע לא חיבר את שתי הבריתות לאחת  וסיכמן בפסוק "אלה דברי הברית?

שנית, מדוע משתמשת התורה במילה "נצבים" ? ניתן היה לומר "נקהלים" או "עומדים" שהן מצויות יותר ואינן ייחודיות כל-כך.

שלישית, הרי נאמר ,"אתם נצבים היום כלכם", מדוע אפוא  היה צורך מיד אח"כ, לתת פירוט ברשימה ארוכה את מי בדיוק הברית כוללת: טפכם נשיכם וכו'?

על אלה עונה בעל "אור החיים": בפרשות "כי תבוא " ו"נצבים" מוזכרים למעשה שני סוגי ברית: הברית ב"כי תבוא" היא ברית ושבועה המתייחסת לכל יחיד בישראל , אשר חייב לקבל על עצמו את האחריות לקיום התורה המצווה והברית ומשום כך נאמרו האזהרות והקללות בלשון יחיד.

ואילו הברית של פרשת "נצבים" היא הברית לכלל ישראל שבמרכזה ערבות הדדית

ועל כך נאמרה ברית זו בלשון רבים:  "אתם נצבים" … ו"על אשר עזבו את הברית".

בסיום הברית מודגשת הערבות והאחריות ההדדית בפסוק: הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". ועל כך אמר רש"י: על הנסתרות, דהיינו על עברות שעובר האדם בסתר אינכם יכולים להיות ערבים ואילו על הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו. והוסיף בעל "אור החיים" : "וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי, כפי היכולת שביד כל אחד".ולכן משתמשת התורה במילה "נצבים" כי פרושה הינו :ממונים, אחראים.

והמלה "כולכם באה לומר כי על כולכם מוטל עול זה , כל אחד לפי מה שהוא, כל אחד כגודל מעמדו ותפקידו כן גודל אחריותו וערבותו.

ולכן לאחר שהדגישה שחובת האחריות והערבות מוטלת על כולם, חזרה התורה ופרטה: ראשיכם …טפכם נשיכם וכו, להדגיש שלכל אחד , כגודל תפקידו-מעמדו, כן גודל אחריותו.

גם איתי, כישראלי,כחילוני  נכרתה הברית . גם אם לא מתקיימת נוכחות פיזית של המחויבים בברית , בזמן ובמקום המיוחדים שבהם היא נערכת- גם הם חלק ממקיימי הברית

בהמשך הפרשה , בפרק ל' פס' ט"ו נאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע….החיים והמוות נתתי לפניך ,הברכה והקללה, ובחרת בחיים"… וגו'.

 כל ערב שבת,אנו קוראים קטע זה מספר דברים , וחשוב מאד למקם את הרעיון  המובא לעיל בקונטקסט התרבותי – היסטורי שבתוכו היא צמחה.

העולם העתיק של מסופוטמיה ואף זה של יוון- שניהם דגלו- כל אחד בואריאציה משלו – בעיקרון שהאדם הוא כלי משחק בידיהם של האלים הקפריזים בעלי ההתנהגות הבלתי צפויה.

הקארמה ההודית כמו המוירה היוונית ,הם שהכתיבו את מהלך חייו של האדם בעולם ומפניהם לא הייתה לאדם שום אופציה להתמודד, או להתנגד.

הספרות המיתולוגית והטרגדיות היווניות מדגישות את הרעיון שאין לאדם היכולת לשנות את גורלו. כל ניסיון כזה נועד לכישלון מלכתחילה. הכל כבר קבוע מראש וכל שנותר הוא לקבלו בהכנעה.

המקרא מרים דגל חדש – מוליך מהפיכה חשיבתית, אנושית מאד, גדולה ומעמיד את האדם כקברניט של חייו, כאדון לגורלו, כמכריע הכרעות מרכזיות וכנושא באחריות להן.

האדם עומד כל יום בפני בחירה בין טוב ורע וחייב בכל יום ,בכל רגע לעשות הכרעה ולשאת בתוצאותיה.

 בספר בראשית , לאחר כל בריאה נאמר "וירא אלהים כי טוב " ודווקא אחרי בריאת האדם – לא נאמר. הכיצד? מכאן שהאדם המיועד לחופש הבחירה חייב להוכיח את עצמו באיזו מידה הוא טוב ואין לחלק לו ציון מראש.

. בחירה חופשית ניתנה לו לאדם, למען יתמודד ויטול על עצמו אחריות.

. בהכרעותיו , אינו רק מכריע את גורלו כי אם במובנים רבים , מכריע גם את גורל משפחתו וקהילתו.

בדברי הנביאים אנו מוצאים את המסרים ההומניסטיים הרלוונטיים לימינו. מסרים שנדחקו הצידה על ידי עטיפה צורנית ופולחנית:

"הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך"(מיכה ו' ח).

 וכדברי הנביא זכריה :"משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו, ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם".

זו הברית המשמעותית הרלוונטית, המבוססת על ייחוד היסטורי ועל סולם ערכים המעניק לנו תחושת גאווה ותקווה, וזו גם המשמעות העמוקה של  "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים…"