מנהג ידוע הוא בתרבות היהודית ללכת ולקבל פני רב או אורח חשוב בשבת ומועד. בערבי שבתות אנו מארחים את מלאכי השרת: " שני מלאכי השרת מלוים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו". בליל הסדר אנחנו מבקשים לארח אצלינו את אליהו הנביא.

בסוכות אנחנו נוהגים לזמן אורחים מיוחדים: המקובלים הנהיגו מנהג של אושפיזין, שבעה אורחים לסוכה, לשבעת הימים, אורח ליום. שבעה אושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן יוסף ודוד. בכל יום מתמנה אורח אחר לראש החבורה, לפי הסדר. שבעה – כנראה שבעת הימים של מצות הישיבה בסוכה.

המנהג להזמין אורחים בעונת חג הסוכות נרמז בנביאים אחרונים: ביום ההוא תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה"(זכריה ג י). חוקרים סבורים שאבותינו נהגו עם תום הבציר והקיץ- ליקוט התאנים, להזמין אורחים ולכבדם בתירוש ובתנובת הארץ.

כך נוהגים גם הערבים בארץ שבמנהגיהם אנו מוצאים הד למסורת קדומה.

גם הרמב"ם כותב: מי שנועל דלתות חצרו בחג ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ומרי נפש , אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו".  אולם המקובלים כפי שניתן ללמוד מספר הזוהר בחרו אורחים מן המובחר. לא סתם אורחים יש להזמין לסוכה, סוכת השלום, לא "כל דכפין" כמו בפסח אלא שבעה שהטביעו חותם על תרבותנו.

מכיוון ששנים רבות הזמנו אושפיזין, אני מבקש השנה להזמין אושפיזות, נשים עבריות יהודיות שהטביעו את חותמן בעת העתיקה.

הראשונה היא חוה. על-פי הכתוב בפרק א', אדם וחוה נבראו יחדיו ביום השישי, לאחר שברא אלוהים את כל שאר העולם, הטבע ובעלי החיים:

. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:: היא קיבלה ידע, הבנה, אינטליגנציה, והיא אינה שומרת אותה לעצמה, אינה מנכסת את החכמה לעצמה כדי להיות בעמדה גבוהה יותר, שולטת, דומיננטית אלא היא משתפת את בן זוגה בה .

 

השניה היא רבקה. עבד אברהם יצא לארם נהריים כדי למלא את מבוקשו של אדונו, עד שהגיע לחרן בשעות הערב. לאחר שחיכה זמן מה ליד הבאר, באה לשם אישה טובת מראה. העבד ביקש ממנה – "הטי נא כדך ואשתה", והאישה השיבה – "שתה אדוני, גם אתה וגמליך אשקה". רבקה מתגלה כנערה בעלת לב טוב שנרתמת לעזור לזר ליד הבאר. היא לא שואלת שאלות: מי אתה? למה באת אל הבאר שלנו? – היא פשוט מגלה חמלה ונותנת מים.  היא אף דואגת לבעלי החיים הצמאים.

אח"כ היא אינה חוששת ומגלה עצמאות. כששואלים לפיה היא מעדיפה לצאת לארץ רחוקה ובלבד לא להישאר בבית אביה. ולבסוף היא מחליטה להתערב בסדרי החברה הפטריארכאלית הקדומה ומסובבת את העניינים כך שצעיר הבנים – יקבל בגלל אופיו ומזגו את הברכה הראשונה של אביו.

האושפיזות מס' שלוש הן בלהה וזלפה. בלהה וזלפה מופיעות בהיסטוריה היהודית בתור שפחותיהן של רחל ולאה, הן ניתנו להן על ידי אביהן לבן לרגל נישואיהן עם יעקב. המילה שפחות מכילה בתוכה את המילה "פחות" ואכן השפחות היו נחשבות פחותות יותר בדרגתן לעומת לאה ורחל, שהיו הגבירות, נשותיו של יעקב. על פי המדרש, בלהה וזלפה היו בנותיו של לבן שילדה לו אחת משפחותיו, ועל כן היו
בעצם אחיותיהם של רחל ולאה מצד האב. לפי מדרש זה, לאה ורחל נולדו מאמם הגבירה ואילו בלהה וזלפה נולדו לאמם השפחה אך כולן היו בנותיו של לבן. כמה שנים לאחר נישואיה, כאשר ראתה רחל כי היא לא מצליחה להרות והבינה שהיא עקרה, החליטה לנהוג כמנהג שרי אימנו, שנתנה את הגר לבעלה אברהם , על מנת שתוליד ממנו ילד. רחל הביאה את בלהה ליעקב, כדי שתצליח להרות וללדת וילדים אלו יחשבו במובן מסוים לילדיה של רחל. ואכן בלהה הרתה וילדה ליעקב שני בנים. רחל בחרה את שמותיהם וקראה להם דן ונפתלי. היה זה מנהג רווח באותה תקופה, בקרב עמי המזרח, שגבירה תיתן את שפחתה לבעלה כדי שתעמיד ממנו ילדים והילדים יחשבו לילדיה של הגבירה. לאה ילדה ליעקב כבר ארבעה בנים בעצמה, אך לא הסתפקה בכך. כאשר עמדה מלדת וסבלה מעקרות זמנית, נתנה גם היא את שפחתה זלפה ליעקב והביאה דרכה עוד ילדים. לכל אחת מהשפחות נולדו שני בנים, לבלהה דן ונפתלי ולזלפה נולדו גד ואשר. כל אחת מהגבירות זכתה וילדה שני בנים לאחר הולדת ילדי השפחה, רחל ילדה את יוסף ובנימין ולאה ילדה את ישככר וזבולון. בלהה וזלפה הן אמהות האומה לא  פחות  מלאה ורחל. הן אמותיהן של שליש משבטי ישראל. הן ראויות  לאהבתנו  ולעזרתנו לשיפור מעמדן כי  הן בעמדה של נחיתות וקולן לא נשמע. הן המשרתות ,השפחות , העובד הזר, שוטפי הכלים והמטפלות הסיעודיות שאנו לא רואים לעיתים.

האושפיזה הרביעית  היא נועה בת צלופחד. נועה ואחיותיה בנות צְלָפְחָד הן חמש בנות המוזכרות במקרא בעיקר בספר במדבר. חמש הבנות הן: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה, והן הביאו לחידוש הלכתי לפיו בנות יורשות את רכוש אביהן כאשר אין בנים זכרים. במקרא מתואר שבנות צלפחד הסבירו למשה רבנו כי אביהן נפטר ללא בנים זכרים, וכעת, על פי ההלכות שחודשו עד כה, לא תהיה לו נחלה בארץ ישראל, לכן בקשו בנות צלפחד שיותר להן לירש את אביהן. משה הפנה את הבקשה אל האלוהים שאישר את ירושת הבנות וקבע את הלכות הירושה של אלו אשר מתו ללא בנים. תקדים זה מיוחד במינו, בכך שהוא מהווה התפתחות תוך-הלכתית שמתוארת במקרא עצמו.  היא נציגה של נשים שאינן משלימות עם החוק המפלה ופועלות לתיקונו. היא דוגמא לאיחוד הכוחות הנשיים המשמיעים קול זעקה ותובעות את תיקון העוול למען חברה צודקת יותר.

האושפיזה החמישית היא אמו של שמשון. שמה אינו מוזכר ובתנ"ך היא מכונה אשת מנוח, אולם לפי התלמוד הבבלי‏^[1], היה שמה "הַצְלֶלְפּוֹנִי" ומוצאה היה משבט יהודה. על שמה נקרא המושב צלפון שליד בית שמש.

במקרא כאמור שמה לא מוזכר, למרות שלה נגלה מלאך האלוהים, היא האחראית ללידתו של שמשון,  והיא המקבלת הוראות כיצד לנהוג בזמן הריונה. לא רק שהמלאך נגלה אליה פעמיים אלא שהיא משתפת את מנוח בכל מה שאירע לה. היא מוזמנת לסוכתנו בזכות היותה אנונימית. לכבודן של גיבורות , סופרות ומשוררות, נשים טובות ומשפיעות שנותרו באלמוניותן- בחייהן ובמותן.

האושפיזה השישית היא מיכל. מיכל היא האשה היחידה שהתנ"ך כותב במפורש על אהבתה. דוד ,כמו שאול אביה, מנצלים את נשיותה: שאול  כדי לפתות את דוד ובסוף להרגו  ודוד , כדי להתקרב למלוכה ולהיות חלק ממשפחתה.

מיכל אוהבת את דוד ומבינה שאביה רוצה להרגו ולכן היא מוציאה לפועל תכנית חכמה המעידה על אומץ, חשיבה לא שגרתית והרבה מאד קור רוח. היא מורידה וממלטת  את דוד מהחלון ובמיטתו היא שמה דברים שונים תחת השמיכה כדי לדמות תורת גוף. כששאול מבקש להביא את דוד אליו היא אומרת לו שהוא חולה , ועד שמתגלית התרמית דוד נמלט. היא אינה יוצרת קרע בינה לבין אביה, וטוענת שהמזימה היתה של דוד.היא מסכנת את חייה למען אהובה. היא מעדיפה שדוד יחיה בלעדיה ובלבד שיחיה.

כשדוד מומלך על כל שבטי ישראל ועולה בתהלוכה ססגונית לירושלים היא בזה לו ואומרת שהוא עושה צחוק מעצמו וכך לא מתנהג מלך. ואז דוד משפיל אותה ואומר לה כי הוא מעדיף את חברת עבדיו ואיתם ירקוד לפני אלוהים שבחר בו והעדיפו על פני אביה ואחיה –  ובכך הוא פותח את פצע הזיכרון שלה שהרי הם נטבחו בקרב. היא דוגמא לאהבה עמוקה ולכיבוד המעמד המשפחתי.

האושפיזה השביעית היא אמא שלום. אימא שלום חייתה בדור השני לתנאים, בין חורבן בית שני למרד בר כוכבא, והיא מהנשים המעטות המוזכרות בשמן בתלמוד. אימא שלום הייתה בת למשפחה מיוחסת: בתו של נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אחותו של רבן גמליאל דיבנה, אף הוא נשיא הסנהדרין, ואשתו של רבי אליעזר, מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. התלמוד מביא סיפורים אחדים על מעשיה של אימא שלום. במסכת שבת (קטז, ע"א) מסופר על מזימה של אימא שלום ואחיה, רבן גמליאל, להוכיח שדיין גוי לוקח שוחד. כלומר היא חושפת שחיתויות.

בסוף סיפור תנורו של עכנאי, שבו כפה רבן גמליאל דיבנה את דעתו על רבי אליעזר, מסופר כי אימא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר, השגיחה על רבי אליעזר שלא ייפול אפיים ארצה, משום שחששה שבתפילה במצב זה יתחנן על צערו וייענש אחיה על כך. יום אחד הופנתה תשומת לבה לעני, ורבי אליעזר נפל אפיים ארצה. ראתה זאת אימא שלום ואמרה לו "קום, קטלת את אחי", ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר על מותו. לשאלתו של רבי אליעזר, מנין לה שאחיה מת, ענתה "כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".  סיום הסיפור במותו של הנשיא רבן גמליאל מעביר את נקודת הכובד מן המחלוקת שבבית-המדרש, שאותה הדגיש הסיפור התנאי, לסוגיית 'אונאת דברים ומחירה'. דמותה של אמא שלום מבליטה את מקומה של האשה לאורך כל הסוגיה. הדברים המקובלים עליה 'מבית אבי אבא' הם סגירת מעגל, שהלא המימרה שאותה היא מצטטת כבר הופיעה בסוגיה, מפיו של האמורא רב חסדא. מאחר שאמא שלום היא אחותו של רבן גמליאל, הרי ש'אבי אבא' שלה הוא גם 'אבי אבא' שלו. בביתו שלו לימדו על איסור אונאה. היה עליו להזהר באונאתו של רבי אליעזר. משלא עשה כן, שילם בחייו.