פרשת ויקרא נפתחת בפסוק הבא : "א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"

מדוע יש צורך גם לקרוא למשה וגם לדבר אליו? הרי יכל הפרק להיפתח ב: וידבר יהוה אל משה … ללמדך, אומר רש"י  שלכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצווים , קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו כפי שנאמר בישעיהו ומצוטט  בקדושה שבתפילת העמידה : "וקרא זה אל זה ואמר".

לא סתם אומר זאת רש"י , כיון שהוא יודע שילדי החדר, בני השלוש המתחילים ללמוד תורה, מתחילים ללמוד מספר ויקרא  מהפרשה שלנו- ויקרא.

רש"י מבקש להפנות את תשומת הלב לכפילות  של ויקרא וידבר:  ומסביר את משמעותה בכך שהקריאה היא זימון כללי, בקשה למפגש- אבל לא כל הזמן היה דיבור. היו גם הפסקות, סתם רגעים של שתיקה משותפת- לחשוב, להגיב להתבונן.

גם השולחן ערוך  מסביר ומבהיר שאמור להיות כאן דו שיח, דיאלוג משהו ששני הצדדים משתתפים בו.:

מאימתי מתחיל ללמד בנו? משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: "תורה צווה לנו משה"….ואח"כ מלמדו מעט מעט, עד שיהא בן שש או שבע ואז מוליכו למלמד תינוקות. (ש"ע, יורה דעה רמה).

לא מלמדים משלב שבו הוא יכול לשמוע. זה לא נאום חד צדדי. מחכים עד שיוכל לדבר.   

 

דיבור ושתיקה הן שתי פונקציות פסיכו-חברתיות מנוגדות קוטבית, לכאורה, אולם לשתיהן תפקיד קומוניקטיבי. לדיבור ולשתיקה מאפיינים שונים ולשניהם תפקידים אפשריים במערכת התקשורת הבין אישית.

בספרות ההיסטורית מתואר ויכוח בין שני יועצי הקיסר אדריאנוס: " אחד מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה… אמר לו האחד: מרי (אדוני), אין טוב מן הדיבור בעולם. אילולי הדיבור היאך היו הכלות מתקלסות, והיאך היה המשא ומתן בעולם, והיאך היו הספינות פורשות בים?  אמר המלך לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיא יפה: היאך אתה למד על השתיקה? מייד בא לדבר… עמד חברו וסטרו על פיו. אמר לו המלך: למה סטרת אותו? אמר לו: מרי, אני משלי על שלי למדתי, מן הדיבור על הדיבור, וזה בא ללמד משלי על שלו. משלו על שלו ילמד!."

איש הדיבור מתגרה בו לא רק על ידי הסטירה על פיו, אלא על ידי הזמנה צינית להראות את כוחו בהנמקת שתיקה ע"י…שתיקה. הרי, אפילו לשם כך דרוש הדיבור!

אולם כפי שנראה, גם לשתיקה יש כוח ביטוי ממשי, ולעתים דווקא השתיקה היא הדרך הרצויה, אפילו ההכרחית, לתקשור. מבחינה זו אפשר להגדיר חלק משתיקותינו כ"דיבור ללא דיבור". מכל מקום ברור שדיבור הוא מרכיב מרכזי בהתנהלותו של האדם בסביבתו. דרכו מתבטאת חיוניותו ובאמצעותו הוא מנסה לספק את צרכיו, הפיזיים והרוחניים כאחד.

בהמשך לדברי רש"י והשולחן ערוך, אני מבקש להתמקד בדיאלוג.  המילה באה  מיוונית עתיקה – ואומרת לנו כי המדובר על מעבר דרך משהו, Dia, והדבר שעוברים דרכו כאן היא משמעות. –לוגוס; על כן דיאלוג היא הדרך אל המשמעות.  בדיאלוג מתקיים מסע מן הכאוס אל הלוגוס. מחוסר המשמעות והזרות של שני אנשים שלא מכירים זה את זה – אל האיחוד הפנימי המושג דרך המשמעות המשותפת. הדיאלוג הוא תהליך אמנותי. והמשותף לשניהם הוא שגם באמנות וגם בתהליך הדיאלוגי, חומרי הגלם מצויים במרחק רב מן התוצאה המעובדת, התוצאה שעברה תהליך. באמנות לוקחים חומרים לא מעובדים, כאבן ומתכת – בפיסול, גוף האדם – במחול, בד ומכחול – בציור, תוף או מיתרים – במוסיקה – ומפיקים מהם תוצרים אמנותיים מופלאים. כך גם בדיאלוג; ניתן לקחת את חומרי השיחה 'הלא מאולפים' (זרות, סתמיות, חשדנות, בדידות, כמיהה, זרות, חיבה, עוינות וכו') – ועל ידי בגרות, אינטליגנציה, ערנות, קשב, רגישות ואמפטיה – להתמירם לאמנות דיאלוגית. מי שהקדיש מחשבה וכתיבה מרובה לנושא הדיאלוג היה הפילוסוף היהודי הנפלא מרטין בובר.השיח 'אני הוא' הוא שיח מנוכר, זר, שבו המשוחח מתייחס לבן שיחו כאל חפץ. בעוד ששיח ה'אני אתה',בו האמין בובר  הוא שיח אישי, אינטימי, מתייחס לזולת בחום, מזכה אותו במלוא תשומת הלב. נוטה אל הדיאלוג.  בובר ראה ביכולת לקיים דיאלוג משהו שמבדיל ומציין את האדם מכל היצורים האחרים. משהו שמדגיש את האנוש שבו. " מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו" (פני אדם, עמ' 17). הוא רואה בפגישה בין שני בני אדם נוכחות של הדדיות, שעד שלא נתממשה – האדם עצמו לא בא לידי מימוש .

הפילוסוף והתיאולוג הגרמני היידיגר רואה בשיחה ובעיקר בדיאלוג דרך להגיע לישות, לפנים, למהות של הדברים. אז מהו זה שמאפיין את הדיבור האותנטי, והמפרידו מן הפטפוט העקר? ובכן, היידיגר מוצא בדיבור האותנטי – שני רכיבים חיוניים; ההקשבה והשתיקה. שני אלה מביאים לתוצר שלא קיים בדיבור העקר והכוונה להבנה. כי דרך ההקשבה והשתיקה ניתן להגיע להבנה. היידיגר לא רואה בהקשבה משהו מנוגד לדיבור אלא חלק ממנו. ההקשבה פותחת פתח לקיום משותף, זה המוביל להבנה של הזולת בשיחה. הקשבה חיונית כדי לתת מקום לזולת, לאפשר חלל מפרגן ותומך שבו הזולת יוכל למקם עצמו, למצוא עצמו ולתת לעצמו ביטוי. אך השתיקה חיונית כדי לאפשר לפן החבוי, לממד הרוחני – מקום.  ידועה אמרתו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק, לפיה צר הדבר שהאדם לומד לדבר לפני שהוא לומד לשתוק…וידועה האמרה שניתן לנו פה אחד ושתי אזניים-כדי שנקשיב כפליים . בפסיקתא דרב כהנא אנו קוראים על הטעם בהתחלת הלימוד התורני מפרשת ויקרא: כמו שהקרבנות טהורים, התינוקות טהורים: יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים. אולי אם נבוא טהורים נוכל להגיע לשיחה אחרת, של הקשבה אמיתית ,דיבור אמיתי.

 אסיים בשירו של קארל רוג'רס : הקשבה

הקשבה / קארל רוג'רס